אני אוהב את
כל הנשים בעולם.
ממש כמו
איזה וולט וויטמן מחורבן.
זה לא מחוסר ערך
או כבוד למושא, זה ידוע,
אם כי לא ברור
אם האשם בנשוא
או בנושא. ידע קודם
טוען לאחד, בעוד האינסטינקט -
לאחר. השקר בכל,
בכל מקרה.
מחול מרדף שמימי
של ציפורים מתאר זאת
פחות במדויק מגירוד חוזר
ועיקש בפצע.
מבטים חסרי טעם לתוך
המוגלה, הדם והלחות המעופשת
שבכל. צחנת מוות בגוף חי.
לפעמים אני חושש
שאת קצת כמו אמריקה
או אולי ציון -
רעיון מופשט
שקיומו במציאות הוא
או בלתי אפשרי או
סותר את הקיום המופשט
עד כדי הכרח להטיל
באחד מהם ספק עד כדי
שלילה, ואינני יודע
באיזה עדיף.
חוש אחד כל פעם:
לשמוע גחלים
לוחשות בשערך.
להריח רקפות
פורחות לחיוכך.
לראות את המציאות
מתקדמת במהירות,
פנס בודד לראשה
כמו קטר רכבת
במנהרה חשוכה.
לחוש בה טופחת
על פני. לטעום
ציפייה, לטעום
אכזבה. אין לערבב
או לטעות ביניהם.
את פחות חידה
ויותר איילה
הנעה לה בחינניות
חמקמקה בין
קיפולי גבעות.
לא ידוע אם במורד
או במעלה גבך העירום
מובילות מדרגות החירום.
אארוב לך
בין הכסאות.
אל חשש, אמתין
עד סוף המופע.
מובטח לך
שלא אסתער
בין המערכות.
אני אהיה
גג רעוע, ואת
תהיי שלווה
שאת פני לא תכיר.
אקרא לך כעורב,
לא כציפור שיר. |