אני ג'ונגל פראי של אהבה מזניחה.
ערבותיו מתכהות על צדעי ראשו של מישהו אחר
ואני, כמו פרימה בלרינה, סובבת על קודקודו,
סובבת בלב מתייסר, כבתיבת נגינה.
נובמבר עכשיו, הכאב נלכד לי בין קורי השפתיים
ועשבי זיכרונות שוטים צומחים מבין שערותיי.

כמעט שאיני נוגעת בכאב ימים אלו. הוא
צומח מאדמת חיי, משחיז קוציו
ומבריח עדרי אושר מנומנמים
שלא מותירים אחריהם אף גרגר אבק.

ואיני יודעת איך לכתוב את הנפילה הזו.
בלעדיו.

הלב מפרפר והיד נשלחת מעצמה לתפוס
טיפות גשם תועות מחוץ לחלונות הבית האפל.
הטלפון אינו מצלצל
ולו כדי לשבור את קללת השקט,
להזכיר איך סילקתי אותם מעליי
בצעקות רמות.
פשוט הם,
לעולם,
לא יבינו את הכאב הזה.

ואיני אומרת שכל הג'ונגלים הפראיים
ועדרי האושר הנודדים, מקומם ברוסיה הלבנה,
כפי שהיא מצטיירת בדמיוני.
אך אני יודעת ששם הבלרינות קופאות
על עקביהן ואני מתהלכת  
מיותמת שורשים, מטבעות עיניי נוצצות
בכיס מעיל חם שהוא אינו לובש עוד.
ואני חייבת לספר,
אני צריכה שלפחות מישהו אחד יידע
איך מרגיש הפצע השותת בקור הזה.
בשרבוט של רגע לירי הייתי
כותבת בדמעותיי;
אוקטובר האדום על סדיני חורף לבנים.
והמהפכות היחידות כאן
הן בין צד אחד
של המיטה הריקה
לצדה השני.





בשבילו.