אלי,
אובד אני
בשדה.

השדה בו הניף קין מאכלת
ובכה
ואבד.

השדה בו נשרף הכל
כי שילח שמשון שועלים
בוערים מבפנים
כי נקרע בתוכו.

ויהי בהיותם בשדה.

השדה בו רעו האחים את צאנם
בשלווה של רועים
ויבוא יוסף אחיהם
הצעיר
ולו כתונת פסים
שהם הפשיטו.

השדה שאליו באה רות
חמודה ותמה
ולא פגעו בה.
ובועז,
ויתר
ונהיה בן-אדם
ונהיה מאושר.

השדה
בו הלך רבי נחמן
אובד,
מבקש תמימות
ומוצא מחשבות
כואבות
ובלתי נמנעות.
ויצר מילים עם חיים.

השדה בו בנו מחנה
מחנה עצוב
עם גדרות.
ועצים שם גדלים
ועורבים מחפשים מנוח.

השדה,
בו יצא יצחק לשוח,
ולא ידע עם ליבו עימו.
לא ידע אם אינו שח עם נפשו המעורערת.
ולא ידע,
אלי,
לא ידע.
אם יש תקווה,
שאין עמה ציניות.
לא ידע,
אם שווים החיים
אם עולה התפילה
אם יגמר הים
וידום
רשרושם הנדכא של המים.