טוב, אז הלכתי ברחוב, השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת, ובחוץ היה
חם, והייתי הולך ומזיע.
הייתי הולך ומזיע למרות שהיינו במדבר והאוויר היה צריך להיות
יבש, למרות זאת הייתי הולך ומרגיש איך אני מזיע. הייתי הולך על
המדרכה, ליד הכביש. מסביב היו בתים, מסודרים ברחובות, חלק בתים
פרטיים וחלק בניינים של שיכונים. חלק מהבתים היו בעלי חזות
מתקלפת ואפילו מוזנחת, ואפילו הבתים הפרטיים לא כולם נראו
מצוחצחים. בעיקרון, כך נראה לי, בית זה דבר שקשה להשאיר אותו
מצוחצח, מבחוץ זאת אומרת.
בקיצור, הייתי הולך ומזיע, ומסביב השמש הייתה בכל מקום. ואז
חשבתי לעצמי, 'תאר לעצמך שהיה כאן ים'. המשכתי ללכת, כשהרחוב
נגמר פניתי לרחוב אחר. מעניין שהליכה יכולה להיות מסוג
הפעילויות הגופניות האוטומטיות, כמו לעיסה למשל, כאלו שאתה לא
חושב עליהם בכלל, ויכולה להיות דבר מודע, כמו קפיצה למשל.
ויכול להיות שבאמצע של אותה הליכה, היא תיהפך פתאום מאוטומטית
למודעת, ובמקום שהאופן והסגנון של ההליכה יהיו מנוהלים ע"י
איזה תא אפור שאתה לא מכיר, פתאום אתה צריך להחליט על הכל. אז
ככה הלכתי לי, שם רגל אחרי רגל, מחזיק את הגב זקוף וישר, מחזיק
את הידיים שיזוזו בצורה נאותה ביחס לשאר הגוף. הולך וחושב
לעצמי 'איזה יופי אם היה כאן ים', אם הייתי יודע שמעבר לבלוק
החום שמה שמסתיר את האופק, יש ים, שאפשר ללכת עוד קצת במורד
המתון של הרחוב, ולעבור את הבניין (עם הריבועים האלה שבחדר
המדרגות) ובאוזניים כבר רעש של גלים, שמגיע לאוזניים לאט מבעד
לשקט שמסביב, ובעצם הזיעה היא בגלל הלחות, לחות של ים, ומה זה
חשוב שאתה מזיע, הרי עוד מעט תזרוק את הבגדים על החול ותכנס
לים, ותהיה ממילא רטוב, בתוך הרבה הרבה מים. ובעצם הבניינים
מתקלפים בגלל האקלים הזה, אקלים של ים. ויש גם רוח קלילה,
בריזה של ים, כזאת שמלטפת בעדינות פנים צרובי שמש, צרובי מלח.
והאנשים מסביב, אלה שאני לא מכיר, כמו הזקן שעובר על האופניים,
היו שזופים. וככה הייתי הולך ועובר את הבניין ומולי היה משתרע
הים, מולי היה חוף , רצועה כזאת של חול, ומאחוריה ים, רצועה של
גלים מעלי קצף שמאחוריה מים עד האופק.
שלא תבינו לא נכון, אני לא אוהב את הים באופן מיוחד, בכל החיים
שלי לא הייתי הרבה פעמים בים, וגם כשהייתי אז הרבה פעמים לא
הייתי נכנס, כי לא הייתי רוצה להתרטב, הייתי רוצה להחזיק את
החלקים שלי ככה, איך שהם. אבל בכל זאת, כשהייתי הולך ברחוב
השקט, ומזיע, חשבתי לעצמי, איזה כיף אם היה כאן  ים, וכל העיר
המדברית הזאת הייתה מקבלת משמעות אחרת לגמרי, והשמש לא הייתה
סתם אור חם גדול ומזיע מסביב, אלא הייתה חלק מהים והמלח והחול,
כמו בחופשים, שאף פעם לא ידעתי מה לעשות בהם.



(דימונה התשנ"ט)