מדרגות צרות ואפילות הובילו לבית של האדון רמון. אחוזת חששות,
תחושת הקלה התפשטה בי לנוכח פניו הלבנות בראותי אותן לראשונה
בחיי. תחושה זו של הקלה לא נמשכה זמן רב. שלום לא אמר, אף לא
חייך, ומייד הושיבני בכסא אשר בפינת החדר הרחק מן הגברים, לבל
יתפתה אחד מהם וילך בעקבות יצריו הפנימיים. אפלולית בכל ומנורה
משתלשלת מעל השולחן באור בוהק ומסנוור, כמו בחדרי החקירה
המשטרתיים בסרטים. בקרירות, שהייתה מוסכמת על ידי כל הנוכחים,
האזינו למוסיקה פרי ידיהם של רמון וחברו, שלא אמר לי את שמו.
אהובי היה המנוס האחרון, אך עסוק היה בהסברים אודות פעולת מחשב
פשוטה, שנראתה לרמון בלתי אפשרית בעליל. "את יכולה לצאת
למרפסת, מאוד יפה שם" הוא אמר לי, מבלי שהרגיש, כי אינני חשה
רצויה כאן. יצאתי אל המרפסת. סורגים לבנים הקיפוה מכל עבריה,
ובצד השני גינה יפיפייה, והשער סגור. התיישבתי על הכיסא המאובק
והבטתי החוצה בחרדת קודש. כמה רציתי אז לצאת מן המרפסת
המעופשת, מן הכלוב, ולצאת לחופשי אל הירוק שמעבר...
חתולה מעבר לגדר. היא מנסה ליילל, אבל כל מה שיוצא הוא אויר
חנוק מבעד לגוף הכחוש, החולה. לפתע זינקה על רשת הסורגים
ונתלתה עליה, מנסה בכוחותיה האחרונים להגיע אל תכלית. משהגיעה
אל הייאוש, ירדה והחלה מכרסמת אבנים ועלים יבשים.  גועל,
שחילחל בי, הפך מהר מאוד להזדהות עם היצור המתועב, ודמעה בקו
הלחי בישרה, כי אני לגמרי לבדי בעולם זה של עלובי חיים...
התחלתי לזמזם לי שיר, כאילו על מנת לעודד את עצמי, את החתולה,
את העולם, בשיא כיעורו בעיניי, אבל הצלילים יצאו רפויים
ועייפים. פתאום הבנתי: השפתיים היחפות שלי נדמו אל מול חכמתו
של אהובי, ואינן יכולות עוד לדבר. "כעת אשוב אל ביתי" אמרתי
לו, "ובמקרה שלא נתראה שוב..."  

10.5.04