הוא רצה שהכל יזוז מחדש. " קוס אמק..", הוא אמר לעצמו בעוד הוא
עמד באמצע הרחוב החורפי. הוא לבש מעיל שחור ארוך שעטף אותו,
עטף אותו כמו חבילה שלא רצה שאף אחד לא יגלה מה יש בה, אבל
הקור המקפיא של ינואר עדיין חדר לעצמותיו והוא חיבק את עצמו,
כמעט שורף את עצמו עם הסיגרייה הבוערת שהחזיק. " קוס אמ אמק",
הוא סינן שנית ולקח שאיפה. הוא בחן את הסיגריה שלו לרגע וזרק
אותה בבוז הצידה. לשניה צפה בה כיצד התנפצה לגיצים על האספלט
השחור והחזיר את מבטו לדמויות הקפואות מולו. הוא ראה זקנה מנסה
לעלות לאוטובוס בתחנה מולו, ראה מכונית עומדת לעבור את הצומת
שלידה עמד, אבל ידע שלעולם לא תעבור. כל העולם קפא, ולמה ?
בגלל טמטום של רגע, בגלל כעס אחד חולף.
לכולם יש חרא רגעים בחיים. הרגע שבו אתה מגלה שמי שהכרת הוא לא
בדיוק מי שחשבת שהכרת, הרגע בו נדחית על ידי זה שהכי רצית
שייקבל אותך, הרגע שבו אתה מפספס את האוטובוס בגלל ששנייה
התכופפת לקשור את השרוכים. כל הרגעים הללו, רגעים קטנים מפגרים
בחיי כל אדם עוברים כל יום. עוברים, נכנסים בך, ועוברים למישהו
אחר. אז מה הוא החליט ? הוא החליט שנמאס לו לחכות כל פעם
שידפקו אותו מחדש. נמאס לו לפספס את האוטובוס, נמאס לו לריב עם
החברה שלו ונמאס לו לחרבן בבית של חבר שפתאום מטהר האוויר
נעלם. ויודעים מה הוא עשה בקשר לזה ? הוא עצר את הזמן. יופי,
ממש בוגר..
שלא תגידו שהוא לא ניסה, הוא היה נאבק ברגעים האלו. מתכונן
אליהם. הוא היה סוחב איתו מטהר אוויר בתיקף קונה נעליים
שנסגרות עם סקוצ' במקום שרוכים ואפילו נמנע מלהתעמת עם חברה
שלו. אבל כמו בכל סרט קונג פו טוב, ברגע שהגנת על עצמך מלפנים,
איזה אמריקאי ענק עם חליפה לבנה וחגורה שחורה בועט לך בגב. ואף
אחד לא שם כדי להזהיר אותך. אז במקום לבזבז זמן, כסף ושפיות
הוא פשוט מנע מאף אחד מלפגוע בו, או אפילו להתקרב אליו.
בהתחלה זה היה משעשע. הוא היה מלביש נהגי אוטובוס בבגדי נשים (
חוץ מאלו שמשום מה כבר היו מוכנים.... ), צובע עוברי אורח (
קפואי אורח עכשיו... ) במשחת שיניים ( תמיד, אבל תמיד, היו
צובעים אותו בטיולים השנתיים ! ) וגונב ערימות על גבי ערימות
של פאקטים של סיגריות. אבל באיזהשהוא שלב הוא התחיל להשתעמם.
עכשיו כל מה שהוא עושה זה לעמוד. לעמוד בצומת ולהסתכל, לבחון
מקרוב את כל הפרצופים האלה. את כל החיים שהעמיד מנוע : בעלים
בדרך הבייתה לנשותיהם, ילדים שחזרו מבית הספר, נהגי אוטובוס
בעלי נטיות מוזרות שסוף סוף סיימו את המשמרת שלהם. הם היו
מאות, אלפים ובכל אחד ראה את אותו מבט של כאב שראה על עצמו
שבחן את עצמו במראה.
הוא עמד שם עוד כמה דקות עד שהתייאש והלך לשבת על ספסל ציבורי
על שפת הכביש. לפתע הכה בו רעיון. הוא החל לצעוד בדחיפות,
ששולי מעילו נעים הנה והנה ממהירות פסיעותיו. הוא היה כמו איש
עם מטרה, סוף סוף עם מטרה. לבסוף הגיע לבניין דירות אפרפר בעל
3 קומות והחליק במהירות דרך דלת הזכוכית בכניסה. הוא דילג על
המדרגות ( 3 במכה ! עדיין יש לו את זה.. ), הגיע מתנשף לדרת
השמאלית בקומה העליונה ונכנס אליה בזהירות. הוא ידע טוב מאוד
ששום דבר לא יכול להפתיע אותו, אבל פאראנואידים לא נפטרים
מהפרנויה שלהם בקלות. אז הוא בחן לרגע את הסלון, עם הספות
החומות והמרופטות שבו, סגר את הדלת ופנה לחדר השינה. ואז היא
הייתה שם. היו זמנים בהם הוא עשה דברים כאלה כל הזמן, אבל
עכשיו הוא היה צמא לזה כמו אל מים. הוא התיישב מול גופה השכוב
והביט בה ישנה. היא הייתה כל כך יפה, הוא שכח כמה יפה היא
הייתה באמת. הוא ישב שם בערך שעתיים, בוחן כל פרט בפניה, עד
שלבסוף הבין שבגלל הטמטום שלו, הוא גם לא יזכגה לראות אותה
מתעוררת... הוא כל כך רצה.. הוא כל כך רצה להעיר אותה ולהרגיש
אותה מחבקת אותו חזק וצמוד, למרות שידע שלא היה לה כוח. הוא
רצה ללטף את אותן הלחיים הרכות שהתרגל ללטף ועכשיו היה צמא
למגען.
לאט לאט, עם ההבנה ( וכאב הגב )ף הוא קם, נשק על מצחה ויצא
מהדירה. הוא הדליק עוד סיגרייה בחוץ והחל לשוטט ברחוב ללא
מטרה. שוב ושוב הופיעו אותם פרצופים ולכולם אותה שאלה נסוכה על
פניהם : " למה ? ". עכשיו, עכשיו הוא הרגיש כבר אשם. הוא ידע
שסבל, הוא ידע שהחיים דפקו אותו בתחת כמו הכידון של זינה אבל
הוא הבין שהוא הגזים ושעכשיו היה מאוחר מדי. הוא כבר רצה, רצה
להרגיש את הכידון הזה קורע לו את פי הטבעת. הוא רצה להתעצב,
להרהר, לשקול.  אבל למי? למי יספר את כל זה עכשיו ? מי ישמע
אותו ? מי בכל העולם הקפוא הזה שיצר לעצמו ירצה בכלל להקשיב (
מי בכלל עוד הקשיב לפני ... ? ). הוא היה חייב, חייב להוציא
הכל. בהתחלה הוא ניסה לדבר עם עצמו, ואז גילה שעצמו די טיפש.
הוא די התאכזב אם להגיד את האמת, כל אחד רוצה לגלות שעצמו ממש
גאון, ותודו שזה יהיה די מבאס לגלות את ההפך. עצמו שהוא רצה
היה שרמנטי כמו ג'יימס בונד, חכם כמו איינשטיין ומואר כמו
הדאלי למה. אבל הוא גילה די מהר שהוא בערך שרמנטי כמו נעל
ומואר כמו חדר עם נורה שרופה...
אז עם מי ? עם מי ידבר ? עם היד שלו ? הרבה דברים הוא יכל
לעשות עם היד שלו, לדבר איתה לא היה אחד מהם. הוא דווקא ניסה
לצייר לה פנים אנושיות אבל אלוהים יודע שעט נמחק מהר וההשפלה
נמשכת לעד...לבסוף הוא התייאש וצנח על מושב בתחנת אוטובוס כמעט
נטושה ( בשביל מה הנכה הזה היה צריך מושב, גם ככה אין לו
רגליים... ). הוא ישב שם והביט בבטון שמתחתיו עד שהעז להעלות
את מבטו ואז, אז הוא ראה את התשובה מונחת בפשטות לפניו. הדמות
הייתה מושכת בצורה מוזרה, אך דוחה בצורה מוזרה עוד יותר... הוא
אט אט קם והחל, בצעדים זהירים, להתקדם אל עבר הדלת הכמעט סגורה
של האוטובוס שחיכה בתחנה. הוא דחף קצת ( טוב, הפיל.. אבל בטעות
! ) את הזקנה שבקשה לעלות, והתיישב באיטיות במושב הראשון,
באלכסון למושב הנהג. היה משהו מוכר בנהג הזה... הוא לא ידע אם
היו אלו הביריות שהולבשו ( בכוח, די בברור )על ירכיוף או
השפתון שנמרח לו על חצי פרצוף, אבל משהו בהחלט היה מוכר...
לפתע פניו האדימו, ונראה כאילו עיניו ירקו גיצי אש. הוא קם
במהרה, הסתכל ימינה ושמאלב, הרים את ידו וסטר סטירה אדירה על
לחיו של נהג האוטובוס. " זה יראה לך מה זה לא להעלות אותי שלא
בתחנה, חתיכת דגנראט בן זונה ! ", הוא סינן בכעס בין שיניו
ופרץ החוצה מהאוטובוס. נמאס לו. נמאס לו לחפש את האנשים לדבר
איתם בעולם שכולו מלא אנשים שרק פגעו בו או התעלמו ממנו. הוא
החל להלך במהירוצ מסחררת, כאילו רודף אחרי אדם בלתי נראה, עד
שנתקל בשפת המדרכה ונפל. וזה היה זה. הרגע היחיד הגרוע בחייו
הקצרים. בדיוק שם, באותו היום הקפוא ובאותה השעה הקבועה. הוא
שכב אחורה על הכביש וחשב לעצמו שמעתה והלאה דברים יכולים רק
להשתפר, מכוון שהגיונית גרוע יותר לא יכול להיות. וברגע הזה,
אותו רגע של הבנה, הכל חזר. בבת אחת. בבת אחת הוא שמע את יבבת
הזקנה הנפולה, תדהמת נוסעי האוטובוס למראה נהגם הדו מיני, את
המכונית חוצה את הצומת ונהמת המנוע. עד שהבין איפה היה, הספיק
רק לבחון שנייה את גלגלי האוטובוס לפני שמחצו אותו למוות.
והוא עוד חשב שהחיים לא יכולים להיות יותר גרועים... אין דבר
כזה.... אדיוט...

1997