אז מאיר אריאל בהופעה אחרונה בהחלט שלו שר "knocking on
heavens door" בית אחד באנגלית בשביל הרפרנס ובית בעברית בשביל
החוויה.
הגרסה בעברית הוא מספר, לא הכי מוצלחת, אבל העברית אתם יודעים
צריכה את הזמן שלה.

אז טוק טוק טוק על דלתי מרום.

נדמה כאילו רק אתמול היית אצלי, עוד יום ארוך בעבודה, ועוד
הטבעה של כל הישות והמחשבה ב - בעצם כלום - מי שלימד אותנו
להתחיל עם הסיפור הזה עשה מאז מאות אלפי שקלים, הוא היה חייב
לספר לנו כמה זה מקצועי, ושנון, וחד, ופסיכולוגי, ודנטאלי,
ושרמנטי. אז לקחנו את זה משם. גם התפאורה הנוצצת הייתה בסדר
גמור בשבילנו.

ו טוק טוק טוק  על דלתי מרום.

אז מה בעצם היה באותו לילה שאני נזכר שהיית אצלי? או שאני
הייתי אצלך? זה בעצם שינה פעם? כן, כן זה שינה. את זוכרת את
הסנקציות המטופשות שלי אחרי השטויות שלך? לא הייתי מסכים לבוא
ואת היית מגיעה אליי? איזה ילדים היינו. בכל אופן באותו לילה
באת והצטערת שבאת ואני חשבתי שהשתרללת ולכן את ככה מכונסת כמו
ילדה ששוב עשתה משהו רע. ואת רק שתקת ובבוקר לקחתי אותך הביתה
ובסוף כתבת לי איזה מכתב על סדר שעשית בראש ושעכשיו הכול בסדר.
אח  המכתבים... מליון אנשים מסביב מסתכלים עליי, מסתכלים
עלייך, ואנחנו שומרים על פאסון וכותבים את עצמנו למוות.

טוק טוק טוק על דלתי מרום - כפרה עליך מאיר - תירגם את יפה
אריאל.

אולי כמה ימים קודם לכן, אולי אחרי? זה משנה? כן, זה מאד משנה
אנחנו מאד מדייקים בתאריכים, מנהלים רשימות במחברות ובמסמכי
word, ובשיחות, ובניתוחי מה היה, מי היה ומה קרה קודם ומה
הוביל למה, ולמי? ואני מסתכל אצלך ברשימות, ואחרים מסתכלים לך
בתחתונים, ונאמר כבר הכול ופחות אבל עוד כואב. והרבה לא מרגיש
כלום ויש רוץ ילד רוץ, וכל שלישי אנחנו פותחים במחול של סקס
נטישה בכי, וכעס ושוב סקס וקצת סמים - קלים, קלים -  ואחר כך
השינה המשותפת. כל כך אהבנו לישון. לי היה קשה תמיד לקום. את
היית קמה רעבה וחרמנית.

וטוק טוק טוק על דלתי מרום - dance me to the end of love

אז זה התחיל באיזה אביב - זה תמיד מתחיל בפריחה וירק - לא, לא
תמיד, הייתי גם יכול לכתוב את זה אחרת. אבל לצורך העניין זה
תמיד. ונמשך לשטחי ישראל השלמה, זה יכול להיות שכם, זה יכול
להיות רמאללה, זה יכול להיות בקעה. וזה יכול להיות דירה קטנה
עם ילד נועז שמחויב לעצמו. בסוף מגיע החורף - הוא תמיד מגיע -
אין דרך אחרת לראות את זה. ואז אני רץ לבד על העיר מחפש מסתור
מאכזבה, וחוזר אלייך האכזבה הכי גדולה שלי, חוזר ערב ערב ואל
הירח אני מילל, ומה מחזיק אותך? קבלה, ייאוש היפנוטי, ניצוץ של
עצמך אצלי, וכמה זה יוצא באחוזים? וכמה זה סתמי? וכמה מהות?
ורק להגיע לשקט המחויך.

טוק טוק ועוד קצת טוק טוק וטוק על דלתי מרום - ואחר כך כבר
יותר קל הלחץ על העין הסדוקה.

אז מישהי יקרה מספרת לי שאחריי היה לה קשה לצאת עם מישהו שסתם
טוב לו ונהנה מהחיים אחרי הייאוש התהומי שמצאה אצלי, מה יש?
היא שואלת בצחוק, אי אפשר קצת להיות מהורהר? כשאני מספר לך את
זה את מאשרת בנינוחות חתולית שאכן קשה אחריי לחזור לנקודת המבט
הקודמת. אישה זקנה וחכמה אומרת שאני אכן טיפוס קשה, שואלת
בהיתול מפתיע  אתה לא פולני נכון...? כי אתה לא מפרגן לעצמך על
כלום היא ממהרת להבהיר נוכח מבטי המבולבל.
אז כאילו נלחמת עליי בסוף.  שבעה  ימים ליתר דיוק אחרי ששחררתי
אותך לדרכך. מתוכם ארבעה ימים בהתעלמות הדדית טוטאלית ועוד
פגישה שהרשית לי להעיף לך סטירה אם זה מה שישחרר את המעצור
הכבד שכבר אז טיפס וטיפס ולא יוכל עוד להכיל.
את יודעת? זה נגע בי, כמעט התפתיתי לוותר לעצמי , להעיף לך את
הסטירה שתמיד הייתה שם ולהיצמד. זה עבר מהר הרגע. אבל הוא היה
שם. ואולי היה זה רגע חסד של

טוק טוק טוק על דלתי מרום - והרחובות נותנים לו זמן בלי
חשבונות.

אז חבר נפש אחד התחתן, ואחר נעלם בתהום השגרה, ועוד אחד מחפש
בחושך חומר לראותו למקרה שיתקל פתע במותו. ועוד אחת חוזרת
בתשובה ואחרת נעלמת והזמן כמו מיקרוסקופ רגיש מאבד את הראייה.
והזיכרון הוא חומר גלם נהדר לפשפושים תמידיים. וזה לא שאין
חויות חדשות. זה כל הזמן קורה מסביב ורק צריך את ההתיישנות כדי
לחצוב משם פניני מהות.
ואני רוצה לפגוש אותה לגמרי במקרה אחרי שכבר אשכח אותה כליל.
יה יה יה

וטוק טוק טוק על דלתי מרום - שוכב לי על החוף ומתנמנם ילדה עם
סומק לחי חן גומות.

אז מה בין חופי סיני מוזהבים מים כחולים עד אין סוף, או אי
יווני - לא פוליטי, או אולי יבשת רחוקה מלאה אסאדו וירק.
והמחשב המסיבי מלמד מיום ליום על עושר לשוני והמילון - העברית
- אהובתי הנצחית - מלמדת את עצמה להוסיף למילון מילים פסיביות.
כאילו שנינו שגדלנו על אותו מצע, כל אחד מוסיף את עולמו הפנימי
למילון של האהבה הנצחית.

ומאיר מסכם: זה שיר על תשוקת הסוף, אהבת הסוף, זה שיר על מותק
החושך.

אבל ההשלמה אתם יודעים - צריכה את הזמן שלה.