זה היה בערב חג הסוכות. המשפחה שלי נפגשה אצל אחותי בבית. יש
לי אחות גדולה, אחריה אח, ואז עוד אח, ואז עוד אח, ועוד אחות
אחת (אני בהכחשה שהיא אחותי). עכשיו, כמו בכל חג סוכות רגיל,
כל האחים באים וההורים גם כן. אמא שלי מכינה את רוב האוכל, היא
מביאה הכול בסירים הענקיים שסבתא שלי הביאה מפולין. אחותי,
שהיא גרושה 2+, מכינה את כל הסלטים ומדי פעם גם עושה קינוחים.
לפני שמתחילים לאכול יש בערך ארבע עד חמש שעות של התארגנות,
להוציא את השולחן הגדול, או האם לאכול בתוך הבית? שנאכל בסוכה
או מחוצה לה? לשים מפה או לא לשים מפה? כל שאלה כזאת לוקחת
בערך שעה להגיע להחלטה הרצויה. ובסוף, כל שנה אנחנו אוכלים
באותו מקום: מחוץ לבית, בתוך הסוכה, עם המפה הכחולה החד-פעמית
שאמא שלי קנתה במבצע שתיים + אחת.
קירות הסוכה מלאים בקישוטים שאחייניות שלי עשו, שרשראות,
ציורים ועוד קישוטים שהכינו שבועיים מראש. חוץ מזה תלויים
הקישוטים הרגילים של כל שנה, שבהם אנחנו משתמשים גם לימי
הולדת, כל הנוצצים שנפתחים ונעשים גדולים יותר. על השולחן
מונחים הרימון וכל שאר החברים שלו שקשורים לחג (אני אף פעם לא
זוכרת את כולם... בושה!). רגע, זה רימון, נכון? אהה... אופס,
רימון זה בראש השנה.
אה, אה, כן, כן, נזכרתי - אתרוג, כן, כן, אז האתרוג וכל החברים
שלו מונחים על השולחן. אך, אבוי! קרה הבלתי-צפוי והנורא מכול.
נעלם האתרוג.
טרגדיית החג מתחילה. האחייניות שלי רצות ממקום למקום, מחפשות
בחדרים שלהן, הופכות את הבית, מתחילות לבכות, הכלב הקטן
והמכוער שלהן (שאותו קנו ב-800 דולר) רץ אחריהן עם הפרצוף
המעוות שלו, נובח ועושה כאב ראש גדול לכולם. כל האחים והאחיות
שלי רצים בין הרגליים של כולם ומחפשים בכל מקום את האתרוג
האבוד. הרי חג לא יהיה חג ללא האתרוג. זה כמו כוכב נולד בלי
נינט, או ירושלים בלי הכותל. משהו טרגי שכזה.
אז בעוד כולם רצים-משתוללים, ואמא שלי עם הסירים שלה לא מצליחה
להדליק את האש לחמם את האוכל, והכלב לא מפסיק לנבוח, כולם
צורחים, צועקים, לא סותמים את הפה! רק אני יושבת בניחותא על
הספה של אחותי ורואה "בנות הפווארפאף". כמובן שאמא (פולנייה,
מסביר הרבה) צורחת לי "קומי לעזור, את לא רואה שאנחנו בלחץ של
זמן?". אחותי הגדולה ביותר עוד עומדת בחוץ ולא מצליחה להחליט
אם כדאי לשים את המפה הכחולה או האדומה. קמתי כולי בעצבים
מהספה הכל כך נוחה של אחותי וצרחתי - "היי... כולם להיות בשקט
רגע!!!". כולם נעצרו, הדממה שלטה בחדר, ניגשתי לאחותי, לקחתי
את המפה הכחולה, זרקתי אותה על השולחן חסר האתרוג. גם ככה כל
שנה היא בוחרת את המפה הזאת, למה לבזבז על זה זמן??? הלכתי
לאמא שלי, פתחתי לה את הברז של הגז כי הוא היה סגור. הוצאתי את
כל הסלטים.
ניגשתי למקום בו יושן הכלב, ומתחת לכרית שעליה הוא שוכב הוצאתי
את האתרוג. שמתי את האתרוג על השולחן. כולם ישבו סביב לשולחן
דוממים. אף אחד לא אמר מילה. אמא הגישה את האוכל, אכלנו
והתמלאנו. אף אחד לא דיבר (משהו שמפליא, כי כולם בסוכה הם
פולנים). הדבר שלמדתי מכל הסיפור זה שעדיף לעשות דברים בשקט
בחוכמה וכמה שיותר מהר כדי לא לפספס "בנות הפווארפאף".