אני לא פה כדי להרצות על החיים. אני פשוט יודעת, מניסיון.
אבל פעם, מזמן, זה לא היה ככה. פעם לא ידעתי דברים עצובים.
הלוואי שהייתי תמימה כמו פעם, מסנוורת מהחיים.
הלוואי שהייתי קצת טיפשה, לא מבינה כל כך עניינים.
אולי ככה לא הייתי נחשפת לדברים כל כך מכאיבים ואוזניי היו
נשארות אטומות לסיפורי החיים האומללים.

אני לא יודעת לספר סיפורים או לכתוב שירים, אני רק יודעת לתפוס
את הרגע הזה עם המחשבה המסויימת הזאת, שלבסוף לבטח גם תתווסף
למגירה עם שאר הדברים.

לפעמים גם עליי גדולים החיים בדיוק כמו אותה ילדה קטנה, מלפני
כמה שנים, שנעלה את נעליה של אימא.
אך עם הנעליים של אימא אפשר ללכת לסנדלר, שיתקן, ועם החיים-
למי אפשר לפנות, שיעזור לי בחיי, כשלפעמים קשה קצת לסחוב?

אני לא נואשת או מעוררת רחמים, אבל דרמה מוכרת או יותר נכון-
החיים מוכרים.
פשוט יש לי אובססיה לדרמה, בזה אני מודה. אני אוהבת להשתתף
ברגשותיהם של אנשים סובלים ואז לצאת בסערה מחייהם כאילו מעולם
לא היו אלו חיי ולעבור לשמוע עוד דברים, שלא תמיד כדאי.
כי זהו תפקיד נשמתי. אם לא אני אפרסם אותם, מי יעז?
אבל תמורת נשמתי לא קיבלתי כסף והיא עדיין מוכרת ומספרת על
סבלם של אנשים אומללים, מקרקור הבטן של הקבצן המסכן עד לסבלם
של משפחות שלמות מהמוות.

אבל אני במקום הכסף קיבלתי כרטיס טיסה.
כרטיס טיסה לכיוון אחד, הכי רחוק, מבודד מהעולם.
לפעמים אני טסה אליו, אבל רק במחלקת תיירים כדי שלא אשכח מהיכן
באתי וכדי שאדע איך יהיה שוב לחזור.
המקום הזה קצת עוזר לי עם דברים קשים.
הוא לא המקום המושלם הזה, שתמיד מדמיינים אנשים.
זה לא חוף וזה לא ים והוא לא ממש מפואר.
הוא גם לא אפלולי ואפור במיוחד.
הוא סתם מקום, אבל מקום מיוחד בשבילי.
אני בורחת לשם עם כולם, אבל לבד, בודדה עם מחשבותיי.
שם, אני יכולה לעשות כל העולה על רוחי.
זה לא שאני מתחבאת- אני לא משחקת מחבואים וגם לא סופרת על העץ.
אמן יודע לעמוד מאחורי יצירותיו, וכך גם אני.
אני פשוט אוהבת את השקט הזה, שנותן לי את הכח להמשיך. ואולי
זאת לא תקופה כזאת קשה, אבל זה כל כך כיף לפעמים לאבד שליטה
בלי לחשוב לרגע. אך מאיפה זה נובע?
הצורך המטורף הזה לשיכרון החושים, לקחת את זה עד הקצה ולחוות
רק ריגושים? אולי זאת הסכנה הזאת, שנולדנו איתה, ואולי זה פשוט
ההורמונים משתוללים.