אם אני אקרא לך אתה תשמע?
אם אני אצעק ממש חזק אתה תחזור?
אם אני אשלח מכתב ארוך עם המון נימוקים ופסקאות ומילים גבוהות
שמסביר בכל תוקף למה אתה צריך להיות כאן - זה יעזור?
אם אני אכין עצומה ואחתים את כל האנשים בעולם כולו - לאן אני
אשלח אותה? תגיד לי מי ואני אדבר איתו כי הימים נהיו קשים
בלעדיך.
יום רודף יום רודף יום רודף, השמיים כבר לא כחולים כמו שאנחנו
ראינו אותם. הבית כל כך ריק. אני שומעת את עצמי מהדהדת בין
הקירות. לעיתון אין חדשות, השירים ברדיו מזייפים, לאפרסקים יש
טעם של עוף.
כבר אין לי חשק לפקוח את העיניים.
אני מרגישה מרומה.
ביום הראשון בכיתי, ביום השני הייתי בהלם, ביום השלישי זה כבר
הרגיש יותר אמיתי. זה לתמיד. לנצח.
עד שאני אמות אני אחפש את הפנים שלך באוטובוס. אסתובב כל פעם
שאני אחשוב שראיתי אותך. וכל פעם שיצלצל הטלפון אני ארוץ אליו
ואתאכזב לגלות שזה לא אתה.
אני מקווה שיום אחד ניפגש ואני אספר לך כמה בכיתי מאז שהלכת
ואתנצל על זה שאני שוב בוכה. אני אספר לך גם שאחי הקטן התגייס
כבר. ושסגרו את המכולת למטה. ושהפסקתי לעשן ועוד המון פרטים לא
מעניינים. אני אדבר רק כדי לא לבכות.
כרגע כל מה שנשאר לי - זה לקוות.