בהתחלה זה הלם.
אתה מנסה לעכל את המילים שכרגע יצאו לה מהפה,
והראש קצת מסתחרר.
אתה מנסה להתרכז בנקודה אחת ולקלוט מה לעזאזל קורה,
ולאט לאט אתה מבין.
היא נפרדת ממך.
אתה מקשיב לכל מה שיש לה להגיד, ושותק.
היא נותנת לך מבט מלא חמלה, כאילו אתה איזה גור כלבים קטן
ומסכן שהיא כרגע מצאה ברחוב.
והולכת.

ואז אתה מרגיש את זה
כאילו פתאום איזור החזה שלך קיבל חיים משל עצמו, ועכשיו הוא
מורגש.
מין... חלל ריק כזה
ולא משנה מה תעשה באותו הרגע, לא תצליח למלא אותו.
ואז בא הכאב... עוצמת כאב כזו שמכניסה אותך להלם,
כי לא ידעת שמסוגל לכאוב כל כך.

ואתה כל כך חסר אונים, נהיה כזה קטן
כי בחיים לא הרגשת את זה.
מעולם לא היית מאוהב.
ואתה לא יודע מה עושים עכשיו...
מתחננים שתחזור? בוכים? קופצים מעזריאלי כי עכשיו בלעדיה
כבר אין טעם להמשיך?
איך זה הולך?
אתה מרגיש כל כך מרומה.
אתה נתת לה הכל, כל מה שרק היית יכול
התמסרת לה, ורק לה... הרשית לעצמך להתאהב בה ללא מעצורים
כי בטחת באהבה שלה.
ועכשיו היא עוזבת אותך, כי למרות כל המאמצים היא מרגישה שזה לא
מתאים לה יותר.
ובא לך ללכת לישון ולא לקום יותר, כי אתה יודע שממחר הימים
יהיו מאד שחורים..
ואתה לא יודע עד מתי.

5 חודשים אחרי.
עברת את זה.
זה כאב, זה צרב לך כל חלק בנשמה וכל אטום בגוף.
כל צלצול טלפון, כל דפיקה בדלת הפיחו בך תקוות שזו היא.
ובכל פעם כשהתנפצו התקוות, הלך וגבר הכאב.
היו רגעים שהרגשת שאתה נשבר ואתה כבר לא מסוגל להחזיק מעמד,
ואלוהים יודע איך - הצלחת. עברת את זה.
החבר'ה אפילו הכירו לך מישהי, דווקא נחמדה
בלי להרגיש אתה משווה אותה אליה, ומודה שהראשונה הייתה ותישאר

מספר אחת. אבל נותן לזה צ'אנס. ודווקא הולך לכם.

7 חודשים אחרי.
אתם עוברים ברחוב, חבוקים
והיא עוברת ממול
הפעם הראשונה שאתה רואה אותה מאז הפרידה.
הלב מתחיל לפעום מהר, אבל לאט לאט אתה מתעשת ויוצא מההלם,
מחליף איתה כמה מילים מנומסות, ומרגיש שיצאת בסדר.
היא ממשיכה קדימה, ואתה לכיוון הנגדי.
ורק לרגע, מעיף מבט אחורה
ורואה שגם היא.