אז מה כבר ביקשת, ילדתי?
יופי וחן ושמחה, שילוו אותך למשך כל יום?
ובכית על הכר והתפללת לאלוהייך לגאולתך,
הלא דיי בחיים ובאוויר?
האם האהבה כל כך נחוצה לך?
והסיפוק, והריגוש, והלמידה?
האם הם לא רק בדיה?
האינם דועכים הולכים ומתפוררים עם פעימות, עם נקישות ליבך?!
כאשר הוא מאיץ, הוא אף יודע להשיב במהירות - ולהפסיק את הכול.
להביאו אל קיצו המוחלט.
האינך למדה?
מכל זה אינך השגת דבר?
אם כן, מה לך?!
שכן דינך לחוג סביב אותו שעון שמש - שמר גורלו וגורלך.
ואת תישרפי ותבערי, כל עוד תמשיכי בדרכך התמימה.
כי, ילדתי, השעון טומן בו מסר חד-
שאין מקום לתום וכי הוא שווה ערך לבורות!
אם כן, קומי לך מעל סדינך הורוד!
הסירי מעליך את כל תקוות השווא - לכי וחיי ותתחרטי.
כי לעולם לא יימחלו לך על היותך!
אין לך ברירה, אלא ליטול את כדורי המציאות.
ותתמכרי להם, כמו שהתמכרת לאשליות הצדק.
ותהיה תלויה בחולי ובכאב.
ולבסוף תתייאשי, וכך גם גופך.
ויגזרו החבלים, שקשרו אותך באותה השבועה.
ואת תיפלי אל בור האגדה ותגלי, שגם לתחתית-
אין כלל תכלית.
ושפן יקבל פנייך החיוורות ויציע לך שיקוי-
סם החייאה.
ושוב כאדם, שדבק באמונתו השגויה, תחשבי שנותר עוד סיכוי-
ושיש עוד סיבה, ושהטעם לווה ואינו לוואי.
ותלגמי בעיורן - תובלי שוב אל הגיליוטינה.
ושם יערפו את פנייך, שכל כך כמהו יופי.
ושפתייך, שכל כך רצו טל.
ותדממי ותידומי.
ולא תבואי אל קבר ועל הספד-
כי לעולם לא ימחלו לך על היותך.
ואנשים, אשר ספרייך ושירייך יהיו לרגלם כאבני חצץ.
יתקלו ויבעטו- וישנאו ויכעסו!
ואמך ואביך כברו סבלו אותך דיי -
ומילותייך רק יצבטו בליבם,
ויובילו תגרה ובושה במוחם.
וכך, כמו שאת בערת בחייך.
יובלו לבערה כל פניניך.
שכן את, שחשבת, כי את הדיו לא ניתן למחוק,
גילית, כי ניתן לשרוף גם את החקוק באש.
וכל זאת מדוע?
כי לעולם לא ימחלו לך על היותך!
וגם את לא תמחלי לעצמך. |