אני אוהבת ללכת יחפה במקומות, שבהם לא דרכו אף פעם.
יש מאוד מעט מקומות כאלו ואני מזהה אותם על פי נטיית העשבים
בצמיחתם.

בשבוע שעבר התחלתי ללכת באחד השבילים, שפילסתי לעצמי, ובאמצע
השביל ראיתי, כי יש סימנים לכך, שמישהו צעד ונעצר בדיוק מולי.

לא ראיתי אותו, רק יכולתי להבחין בעשב המעוך למרגלות רגליי.

קפאתי על מקומי. למרות השרב הכבד, כרעתי על ברכיי וקרבתי מבט
אל העשב המעוך.
לא היה סימן לכובש בשביל, שפילסתי.

חזרתי על עקבותיי, נזהרת לא להיקרא "משיגת גבול".

למחרת, חיפשתי שביל חדש לפלס. לאחר מספר דקות הליכה ראיתי, כי
מטרים ספורים לפניי העשב נמעך מעצמו תוך כדי התנועה שלי, כאילו
מלווה אותי בהליכתו ומפלס את דרכו לפניי.

שבוע אחרי מישהו פילס את דרכו לפניי ולצדדיי. כבר לא הלכתי
לבד.
אז, הבנתי, שלא משנה מי דורך סביבי, את השביל שלי אני חייבת
לפלס בעצמי. החברים הלא נראים כבר מצטרפים בהמשך.

דרך אגב, אין לי חבר ואני מאוד חמודה, אז אם אתם מכירים מישהו
חמוד, שאוהב ללכת יחף בשדות- תספרו לו עלי (רק אל תספרו את
הקטע עם האנשים הלא נראים, שלא יחשוב, שאני משוגעת).