קיים או לא קיים?
לי זה לא משנה.
אסור ללמוד לסמוך על מישהו אחד.

הוא קיים, הוא שם. אני יודעת, כמעט בטוחה.
הוא שומע אותי עכשיו, וגם כשאני אסיים לכתוב הוא יהיה שם.
הוא בכל מקום, הוא יודע מה אני עושה, מה אני חושבת, מה אני
אוהבת.
לא יודעת למה, אבל קוראים לו אלוהים. אלוקים, אם תרצו.
אני לא חושבת שהוא נמצא שם למעלה, בשמיים, כי אין לו באמת מה
לעשות שם. כל היום מפריעים לו - מטוסים, עננים וכאלו...
אני חושבת שהוא לא נמצא בכל מקום, הוא נמצא בכל אחד.
לכל אחד יש אלוהים (אלוקים, אם תרצו).
כשאנשים הולכים להתפלל, הם בעצם מתפללים לעצמם, כי הם רוצים
משהו בשביל עצמם. אגואיסטים.
ורק פעם אחת בשבוע אומרים תודה, אבל כמה אפשר להגיד תודה?
אני בטוחה שנמאס לאור הקטן הזה, שנמצא בכל אחד מאיתנו, שאומרים
לו תודה, כי אני חושבת שהוא עושה הכל מאהבה ומתקווה, ולא כדי
שיגידו לו תודה פעם בשבוע.
אני לא יודעת איך הוא נראה, אצל כל אחד הוא נראה אחרת.
אף פעם לא דמיינתי אותו או ציירתי אותו, כי הוא מן רוח כזאת.
הוא לא אדם, לא משהו אנושי.
אני רק רוצה להגיד לו משהו אחד... גם אם הוא קיים וגם אם לא.
מסתבר שאף פעם לא באמת אמרתי לו את זה.
תודה, כמה שזה מעצבן אותך אולי...
אבל זאת התודה האחרונה שלי. הגעתי לתקופה בחיי, שאני יודעת שיש
לי מה שאני רוצה ואני שמחה בחלקי.
גם אם אחרים לא מבינים למה אני אמורה לשמוח בכך.
הגעתי לתקופה, שמה שיקרה מכאן ואילך, אלו החלטות שלי ובחירות
שלי, ולא תודות לך.
זאת תקופה שאני מחליטה לפרוש כנפיים, ואני לא רוצה יותר שאתה
תעזור לי לעוף.
אני מודה לך על הזמנים הטובים שחיזקו אותי, וגם על הרעים -
שחיזקו אותי עוד יותר. אני מבטיחה לא לבקש ממך כלום.
כי אני צריכה לסמוך על עצמי, ולא להסתמך על סיסמאות טיפשיות
ש"אין על מי לסמוך, רק על אבינו שבשמיים"...
אני עדיין מאמינה שאתה שם... אבל אל תעזור לי לקום אם אפול.
אני צריכה ללמוד להרים את עצמי ולחזק את עצמי.
אני רק מבקשת ממך, אל תנטוש את אלו שלא מאמינים, תעזור להם
להאמין ולהבין.
אלוהים (אלוקים, אם תרצה)... תודה, אבל עכשיו הסיסמא
השתנתה...
אין על מי לסמוך... רק על עצמי.