מריח עצמי
ומעקם אפי בגועל
אלף מקלחות לא שטפו מגופי
את ריח הרקב.

בידיים עבשות
מורח אני משחה אחר משחה
אך עורי נשאר ירוק ופריך
דמי קפוא,
ורידי מלאים אבק.

תרופה תמצא
כך הרהרתי
רק ביצירה מופלאה
יצירת חיים מתוך הדממה.

מוסווה באיפור ובושם
מטיח אני גופי אל עולם זורם
מוסווה כטיפה בין טיפות
עלה  המחובר לעץ,
למרות שעלי,
כבר עברה השלכת.

בדמות אישה קורצת
מצאו אותי החיים
חיברו אותי,
הולידוני מחדש.

אך,
בעת אחבקה
עור נושק לעור,
ריח הרקב עלה באפי
ואת השקר ראיתי אז בעיניה
מתאמצות להביע חיות.

תקוותי אז מתה לה,
ואיתה החיבור האחרון
אל אותו עץ אדיר,
שכן איך נוכל לשתול
עץ חדש,
כשמאיתנו נשארה,
רק שממה מתה...