יום הולדת שש שלי. ירדתי באושר במדרגות אליך, סבא. חיבקת אותי
ואמרת שאני הילדה הכי יפה שראית. לבשתי את השמלה שכל כך אהבת,
שמלת כותנה בצבע בורדו זוהר, עם שכמיה לבנה מהודרת.
החצר היתה מקושטת באושר הפנימי שלך שנצץ ונשפך מפניך
המחייכות.
הכנת לי שרשרת זהב עם תליון של לב, והבטחתי שאענוד אותה עד
שאמות.

עברו שמונה שנים מאז. אני כבר גדולה, בת 14. עדיין עונדת את
השרשרת שהכנת לי.
חוגגים לך יום הולדת היום, אתה כבר בן שמונים. רציתי ללבוש את
השמלה שאתה כל כך אוהב, אבל היא היתה קטנה עלי. אני מצטערת,
סבא.
לבשתי שמלה שחורה, אין לי שום סיבה להיות שמחה עכשיו... הולכים
לבקר אותך בבית החולים. אמא אמרה שקיבלנו אישור מיוחד כי זה
יום ההולדת שלך. אני עוד לא ידעתי למה אתה כל כך הרבה זמן
מאושפז שם, רק ידעתי שאתה חולה.
נכנסנו למחלקה שבה אתה נמצא, היו שם אנשים מפחידים עם גידולים
מוזרים בראש וברגליים. כשנכנסו לחדר שלך ראיתי שגם לך יש כאלה;
פחדתי.
האושר הפנימי שלך לא נצץ ולא קישט את החדר, רק צילומי רנטגן של
כל מיני דברים בגוף שלך שהיו תלויים ליד מנורות.
אפילו כשבאנו לבקר אותך לא חייכת, אמא אמרה שזה לא בגלל שאתה
לא שמח; פשוט כואב לך לחייך כי זה מותח לך את העור הפצוע
בפנים.
סבתא בכתה קצת. גם אני, אפילו שלא רציתי.
קולות מוזרים החלו לצאת מכל מיני מכשירים שהיו מונחים ליד
מיטתך, ורופאים מיהרו לבדוק מה קרה לך. הם לקחו אותך ממני,
סבא. אפילו לא הספקתי להראות לך שאני עדיין עונדת את השרשרת
שהכנת לי.
אמא אמרה שכדאי שאני אלך הביתה עכשיו, והזמינה לי מונית. היא
אף פעם לא הרשתה לי לנסוע במונית קודם.
בערב היא אמרה לי שהיה לך גידול סרטני בראש, שזה היה קטלני ולא
יכלו לעשות כלום.
היא אמרה שנפטרת, סבא. היא אמרה שאתה מת.

בהלוויה סבתא רצתה שאני אקבור את השרשרת שהכנת לי יחד איתך,
אבל לא רציתי.
לא רציתי לקבור את הזכרון ממך, סבא.

13.7.04
לסבא, אני אוהבת אותך.
בבקשה אל תמות...