היי, בוא אלי ונהיה ביחד לכמה דקות, ספורות ומדייקות. לכמה
דקות נהיה שוב אנחנו, וטוב יהיה לנו להיות ביחד. תיכנס אלי
הביתה שוב, הרגליים שלך יודעות את מספר המדרגות. אותו קצב של
דפיקה מסוימת על הדלת, חור ההצצה הוא מיותר.

כדי לא לשים את כל הניסוי הזה במבחן המציאות אנחנו לא נדבר
אקטואליה, ולא יהיה שום סממן זיהוי בחדר, שיראה, שהשנה היא
אלפיים וארבע, ומי ראש הממשלה, ואילו סוגים חדשים של "דנונה"
יצאו לאחרונה למדפי רשתות השיווק. המצעים שלי יהיו אותם
המצעים, דהויים קצת. לא תהיה לך שום דרך לדעת על כל אלו, שבילו
שם, מאז שאתה כבר לא ישן שם יותר. על מיתלה הכובעים המפורסם
שלי נוספו אולי מספר רחבי שוליים, שהיו יכולים להיות באותה
מידה תוצאות הרות האסון של מסע שופינג אחד, שיצא משליטה, או של
אוסף, שנאסף לאט ובזהירות, וכולל זיכרונות מסיני ומהכותל
המערבי ומגן החיות ומ"המשביר לצרכן".

נחליט על זמן מראש, נגיד שעתיים. כיוון שלא תהיה סכנה
לרומנטיקה או לפחד כזה מאיזו אמת ארוכת טווח מדי, אני אוכל לתת
לקיטשיות הפנימית שלי דרור, כמו שאני עושה עם כל אותם האנשים,
שלא חשוב לי מה הם חושבים עלי, בכל מיני מחוות גרנדיוזיות,
שאתה לא ראית אף פעם- אני אדליק נרות רבים כל-כך, את המוסיקה
הכי יפה-יפה-יפה, ושמן עיסוי בריח לוונדר פיטשולי. ואשקע עמוק
לאושר צרוף ומוגבל, כאילו הלכתי למסיבה והיה לי כסף רק לוודקה
"רד-בול" אחד, או לכמה שכטות מג'וינט של מישהו אחר.

ואז, במין תיקון שכזה, אתה תלך ואני אחייך עליך ולא אבכה בכלל
או אבקש, שתישאר. "שיהיה לך יום מקסים" אני אגיד לך, מלאה
באנרגיות חיוביות של שני דובני "אכפת-לי", שלקחו מנת יתר של
אסיד מזוקק. אתה תנשק אותי ותגיד לי, שאני ילדה יפה, ותזרוק את
התיק שלך על כתף אחת ותצא בהליכה המוזרה הזאת שלך, עם הרגליים
הארוכות מדי, מהדלת ותיטרוק אותה מאחוריך, כי היא דלת ישנה,
כזאת שננעלת לבד.