ושוב יכולתי לראות אותכם, את שניכם. ביחד. יושבים שם בחדר.
יושבים. אולי שוכבים. "חושבים ביחד" ומנסים למצוא פתרון לבעיה.
לבעיה שפתרת כל כך ממזמן... הבעיה שהיא תמשיך לגרור כל ימי
חייה ואולי שוב פעם, זו רק אני. עצוב היה לי לראות את הכל נופל
שוב, מתגלגל לי בין הידיים בחוסר שליטה, כמו כדור שנפלט מאקדח
ונכנס לי לראש עוד פעם ועוד פעם- כמו תחינה חוזרת- מה היה אם ?
מה היה אם ? מה יהיה עכשיו ? מה יהיה עכשיו ? המשכתי לעקוב
אחרי עלילת חייך. מוזר איך הכל נראה כל כך בהיר מאחורי
הקלעים... התפאורה החדשה של החדר פחות מוצלחת, אין ספק- חשבתי-
ברור שלחבק את השחקן הראשי על שולחן סנוקר פחות נוח מלחבק אותו
על המיטה שפעם עמדה שם. אבל נראה שהדבר לא מפריע לה בכלל, נראה
שכולם חוץ ממני המשיכו הלאה, האם גם הוא ? אבל מה היה אם ? מה
היה אם? - המשיך הכדור לנקר. מתייסר בתוך ראשי- מה הפתרון ???
כבר שנתיים עברו, הזמן אוזל, מתגלגל לי בין הידיים בחוסר
שליטה...  עוד מעט תגמר גם ההצגה שלה, היא תלך ל"חדר ההלבשה"
ותחכה להצעות ממפיקים נוספים ואולי, כבר קבלה. טוב, לא מפליא
במיוחד, היא שחקנית לדוגמא, עם עור של פיל, לא לוקחת קשה
אכזבות, מבינה כמו כולם, חוץ ממני, שצריך להמשיך הלאה...
זהו. המסך ירד. נשארתי לבהות בווילון. נורא כאב לי הראש- "כל
כך מרגש" - דם שקוף התחיל לרדת לי מהעיניים. היה לו טעם מלוח,
טעם של עוד. הזדהיתי עם השחקנית, אבל, כל כך לא רציתי שהכל
ייגמר.
הכדור יצא, גם הפתרון - רק שהפעם אתה לא ידעת אותו.