אני רואה את הספינה ששוב ממתינה שנחזור עוד הפעם לארץ הבהלה.
היא חיכתה כל כך הרבה זמן שנפליג בה, ושוב אנו מוצאים עצמנו
בתוכה.
אם ניתן לה לסחוף אותנו בכזאת קלות,
לא נוכל יותר לחזור לארץ המציאות.
כל עוד אנו רואים אותה רחוק אי-שם בים,
היא לא תוכל לשאוב אותנו לסוף העולם.
בארץ המציאות אולי לא הכל מושלם, אבל כל מה שקורה בה
הוא אמיתי, אנושי, ריגשי.
אהבה, שמחה, חברים, משפחה - כל הדברים הללו שממלאים את חיינו
באוצר של חוויות בלתי נשכחות, מבריחים ומעלימים את שפע
הגירעונות.
וחוסר המושלמות שקיים בארץ המציאות ניראה כלא היה, הוא כבר
נשכח וחלף, גם הוא כבר עייף.
כל פעם שניתקל בספינת ארץ הבהלה, ניזכר באפיזודות המאושרות
בחיינו, אותן אפיזודות שמחממות את ליבנו, ולאט לאט היא תשוט
לאיטה, תישאר שם במרחקים, ממתינה, לבדה.