הם רדפו אחריי בלילה של ירח מלא. הרעש היחיד היה הקול של שקית
הניילון, שהייתה על הריצפה.
רצתי בכל כוחי, הרגליים שלי רצו מעצמם וניסו למצוא מפלט ומקום
מחבוא.
הם היו שישה. שישה מטושטשים, שישה שאי-אפשר לזהות, אך בעלי
נוכחות שחורה ומהפנטת.
הגעתי לסימטה.
הקול של השקית הפסיק. הייתי לבד. אפילו השקית מצאה מקום בטוח.
אך אני? הייתי קלועה בין שישה צללים.
פתאום פרצה רוח חזקה והעיפה אותי, למזלי הרב, למקום שונה ממה
שהכרתי עד היום.
זה היה אחו, אחו ירוק ושקט. מלא בשלווה.
אך גם בו היה שקט מקפיא, לא הייתה שום שקית ניילון.
התחלתי לראות תמונות.
תמונות מטושטשות, תמונות ברורות, אך כל מה שראיתי היה בשישה.
הם היו שישה פרחים, ארבעה מהם היו ורודים בעלי ריח מתוק ומראה
קורן, אך מקפיא.
זו היתה הפעם הראשונה שלי, הפעם הראשונה, שראיתי דבר כזה. דבר
טוב ותמים, אך בו בזמן מקפיא וחזק.
הייתי חסרת אונים. הייתי מבולבלת.
מצד אחד ראיתי שישה פרחים, ומצד שני שישה עצמים, שלא יכולתי
להצביע עליהם.