מנחות שירה לירושלים לפני ט' באב ה'תשס"ד
ט' באב ה'תשס"ב, ירושלים
הרואה ירושלים בחורבנה
יקרע קרע בבגדו
ואז יתפור הקרע
שלא יהיו בגדיו עשוים קרעים קרעים.
וימהר ויצא ויחפש אחר חיים בעיר
בכל לשון
ובכל הסימטאות
שלא נהיה בוכים שוא
מרבים בקינות על אסון בת-ציון
והיא כבר בנויה בנין-עולם
וכל-שעריה שוב אינם שוממין.
אני יצאתי ומצאתי חתול עובר בתחנת ביקורת של המשטרה
ומתלבט מול הכותל בין עזרת נשים וגברים
וראיתי אנשים רבים חיים חיים כל אחד בשפות רבות
נשים ואנשים חיים בשפת אביהם ושפת אמם בשפת המקום
ושפת הדרך בשפת עסקיהם ושפת תפילותיהם בשפת החיוכים שלהם
ושפת הייאושים הגדולים. וקרעתי קרע גדול
על מחשבות הרעש והשבר של לבי
הרודפות אותי בכל מקומותי בין כל החיים החיים הללו.
ולא איחיתי הקרע
שיהיו מזהים כולם שפקד אותי האסון.
הרואה אדם בחורבנו
יקרע קרע בבגדו
וימנע מכתיבת שירים
שלא תהא נפשו עשויה קרעים קרעים קרעים.
ואם עוד היתה שורה רוח הנבואה בעיר הזאת
הייתי עולה על אחד ההרים
ומתנבא שסופי להקים מחתרת נגד הצער
סופי לשלוח גדודים של מחשבי קיצם של הקיצין
סופי לחיות בעיר הזאת.
חצר ירושלמית
מתיקותן הלילית של צביטות אהבתה
בבשרי, בחצר ירושלמית, בין אבנים וגפן,
בין צלילי עוד ולאדינו, בין קירות גופי,
מתיקות דבש אדמונית. בקצה החצר גדר מתכת
ישנה, ואצלה נדבקה זקנה בשביסה, שנשאבה מן הסימטה
בדרכה הביתה מבית-התפילה, טועמת
ממתיקות הצלילים, מדמה לעצמה שלרגע
היא שוב בת-מלך, בארצות ההן הרחוקות.
העוד שהיה שפה אסורה לאוזניי, הותר בחצר
מכבלי איסוריו, ואני שלימדתי עצמי להיות יונק דבש מסלע,
לומד לשתות צוף מפי נערה. עיניי הזקנה צוחקות
מאחורי גבם של הנגנים והזמרת השמנה היפה,
והיא מידמה בעיניי לסבתי, שלפני מותה
חזרה לדבר רק ערבית, בלי עברית.
בבית-העלמין הבריטי שעל הר-הצופים
היא חשדה שביטנה התמלאה באהבה חדשה
ואטמה שפתייה לאוזניי. ובמקום לראות פני-רופא
היא הלכה בין שורות ישרות של קברים
בבית-העלמין הבריטי שעל הר-הצופים.
חללי מלחמת-עולם שעוד אין לה מספר
וחלל ביטנה שהפך פתאום למלון-דרכים, כמו לבי.
פנים גופינו עשוי קסם חללים חללים. ולפעמים חלל אחד
מתרוקן ממלא חללים אחרים. זהו חוק הכלים השלובים.
ובעבור כמה חודשים נעשינו דומים, במילים,
באנחות, בפתחים דרכם אנחנו זורחים ושוקעים.
ולבסוף גם ריחנו דמה. ודמי ודמה התערבבו
דרך חרכים קטנים וגדולים, לחים וחרבים.
דרך הפצעים והאושרים.
אבל בת לא נולדה. לא לי. לא לה. גם לא בן.
לעיתים חלל הוא רק חלל ופריו בעיטות דממה.
ובאה עלינו שמחת האין, שלפעמים עצומה משמחת היש.
ועוד חיבוק סומק מערה, וסוד כלים שבורים
שאחיזתם קשה ופרידתם קשה.
עירי
בבוקר, עדיין מכוסה בשמיכת ערפל דלילה
ירושלים ישבה שלווה כמו לפני אלפיים שנה
וגגות רעפים אדומים כתבו מחדש את סיפורה.
בצהרים
לפתע צנחה עלטה
ולשניה גלגל חמה דלק באש נוראה מעל הבתים
ונעלם
מפנה מקום לסהר מוסלמי חיוור של אמצע היום
תינוק יתום בעריסת פינת רקיע.
"מרחוק כל האבנים דומות, כל הקברים דומים"
ועירי היא תמונה במסגרת חלון.
כמו אולם חתונות שהתרוקן
אני חוזר בכל ערב וממלא את חדרי
מנסה לכתוב את חיי:
אבל כבר שנים שירים כותבים אותי
מילה אחר מילה ומעשה אחר מעשה
קושרים בין יום ראשית ויום אחרית
ובין דברים שאינם מתחברים.
הלילה אני מנסה לנתק מבטי מן החוץ
מן החלון
וכשאני עוזב את העט נדמה לי
שכל מה שהייתי יטמן בכל מה שאכתוב
שכל מה שאהיה כבר טמון בכל מה שכתבתי.
לאט, בלחש, ירושלים מסתננת לתוך חדרי, שנתי, חלומותי
ורק ברגעי היקיצה היא עדיין מקפידה על הסתר פניה
יודעת שעדיף שקודם אתרגל ליום החדש ורק אחר כך אליה.
לירושלים אין נהר
לירושלים אין נהר
ולנהר אין יובלים
וליובלים אין גדות מוריקות
ולאורכן לא פוסעות נערות פזורות-מבט
ושערן הארוך לא מצל
מפני החמה היוקדת בחמה על ירושלים
ולנהר שאין לירושלים אין שם
ולשם אין אנשים שיקראו בשמו
ולאנשים אין את הרגע שבו השם נאמר
וכמו שמה של עירו הוא חובש פצעים
ופותח פצעים אחרים
ומהדהד בין ההרים שסביב לירושלים
ט' באב התשס"ג, ירושלים
בערב תשעה באב בירושלים, בין כותלי ביתה,
אם נעשה אהבה אולי תעור העיר מחורבנה.
בבוקר, מסוממי שינה נשאף
את ריחות הצום המטפסים ממטבחי השכנים,
ונקום לאט לאט.
מלובשים ומבושמים נצא לחפש לי דירה
ברחובות הסמוכים, המיוזעים,
ונחקור על נקיון קיורים, ונדרוש בקול צעקות הקירות הדקים,
ונשנן את סדרי גביית התשלומים.
וכשנמצא דירה נוודא שאינה בנויה בניין-עולם, שניתן לשנותה,
ונקפיד על רגילותה, שתהא צפופת מרצפות סדוקות
ושיהיה בה חלון צופה על יתר חלונות השכונה.
ואם כששוב יעלו קינות מקירות העיר,
אולי בעוד שנה, תהא אהבתנו עדיין מרובת חיים,
נשכים לקום בבוקר ונחפש דירה אחת
ובה מיטה אחת
להרבות בה אהבה בעיר רבתי עם.
ירושלים סוגרת לבה
ירושלים סוגרת לבה
מעצמה
מתעטפת במגדלי שמירה
גבוהים
מקימה חומה בינה
ובין עיניי האנשים
לילה לילה
יוצאת בשלמה כבדה
גלימת שנתה
מוודאת כי כל שעריה
סגורים
כי כל יושביה
אסורים
ומניחה על העצים
מנעולים.
ואישה אחת
עולה בצעקותיה מן המדבר
מדפקת על אבני החומה
קוראה
בוכה
את שעל לבה:
"דודי דודי
בוא עמי אל ההרים
והמורדות"
וירושלים ישנה
ולבה לא ער
והאישה האחת
מגישה מפתחות ברזל כבדים
אל כפות המנעולים
בוכה
קוראה
את שעל לבה:
"לכה דודי
נצא העיר
נלינה בכפרים
נשכימה לכרמים"
וצעקותיה מעירות
את השומרים הסובבים בעיר
הלבושים מדים
המכים בשרה
פוצעים עורה
קורעים שלמתה
לילה לילה.
לילה לילה
לפני שקיעת הלבנה
יוצא האלוהים את הר המריבה
מדלג על החומה
ובורח עמה
דרך ההרים המבותרים
והבקעות הפצועות
מן העיר השמה מנעול על לבה
אל מורדות המדבר
אל שפלת הים
נמלט מן השומרים
המנעולים
ועורלת לב האנשים. | 