גם כשאת עם אנשים,
אמרת לי,
את תמיד לבד,
והוא הופך חלק ממך,
הלבד הזה,
הוא מלוה אותך
באשר תהיי,
עד אשר ניתן לומר באירוניה
שהלבד הזה הוא בעצם
חברך הטוב ביותר.
זה קצת כמו לחכות
לאוטובוס שדווקא לא מגיע,
בן-זונה המרפי הזה,
את פלטת אז,
ספק בצחוק ספק בזעף,
ואני הנהנתי לאות הסכמה.
אחר-כך עוד חשבתי עלייך,
מתהלכת בשדרה שוב
עם הלבד הזה,
וכשריחות פרחי יסמין נוטפי צוף
בקיץ חייהם
עלו באפי,
ידעתי אז
שגם אני צריכה אהבה.