יש לי עדיין קצת אלונה, במיטה שלי, בצד שלה, משהו ממנה כמו
נספג אל תוך המצעים החדשים שפרשתי לכבודה, המכוסים כעת בשמיכת
קיץ, ובאוויר עוד עומד אותו הריח, ריחה שלה.

כשאני עוצם את העיניים עודני רואה אותה, שוכבת לצידי באיברים
רפויים, תלתלים זהובים נופלים על כתפיה ונדמה שאף בחשכה הם
זורחים ומאירים אותה, כהילה המקיפה אותה. רגליה ארוכות ומציצות
במעט אל מחוץ למיטה, כך שרואים שאפילו המיטה הזו, המיטה וחצי
שקניתי במיוחד בשבילה, אפילו היא קטנה עליה.

היום אלונה קמה מוקדם בבוקר ונסעה, הייתה צריכה לחזור לצבא,
וכשאמרתי לה שעדיין מוקדם מידי, צחקקה ואמרה שככה זה בצבא
ובכלל, בכלל בחיים שלה, שאצלה הכל קורה מוקדם מידי. התכוונתי
להציע להכין לה משהו לשתות, אך צפצופי ההסעה שלה הקדימו אותי
וקטעו את קו המחשבה המאוד מטושטש שלי, של נער ער בחמש בבוקר,
לאחר לילה נטול שינה. לשמע הצפצופים מלמטה, שרק גברו והלכו,
מעירים רחוב מנומנם של חמש בבוקר, אספה היא במהירות את חפציה,
נשקה על לחיי ולפני שהספקתי לפצות את פי כבר הייתה בחוץ,
מנפנפת אליי מלמטה ואני מציץ אליה מהחלון, מרגיש כמו בסרט
אמריקאי קיטש במיוחד, שכולם מקווים שיסתיים ב"הפי אנד", אבל לא
ברור מתי הוא יסתיים, אם בכלל.

אחרי שהלכה הבטחתי לעצמי שאשן את השעתיים שנותרו עד לבית-הספר,
וחשבתי שאני חייב להתחיל ולהופיע בכיתה באופן סדיר וקבוע, הרי
זו השנה האחרונה שלי, אני חייב לקחת את עצמי בידיים. רק אחרי
שאלונה הלכה הצלחתי להרדם, ובפעם הבאה שפקחתי את עיני השעון
הורה על אחת בצהריים. כמובן ששוב הפסדתי בי"ס. לא היה לי יותר
מידי על מה להצטער, כי ידעתי שלמרות שלא הגעתי לבי"ס, ראיתי את
אלונה אתמול, או בעצם היום, וזה כל מה שחשוב, רק להיות עמה,
להביט בה מהופנט במשך שעות ארוכות ולחוש לצידה כמו יש בכל זאת
איזה טעם לחיים, טעם מתוק וצחוק עיניה הכובשות את כל העצב שבה,
כמו מכסות על עצבונה בשמיכת חורף, עד שכמעט ולא ניתן להבחין בו
עוד. אבל הוא בכל זאת קיים אצלה, והוא נמצא שם עשרים וארבע
שעות ביממה, גם בשנתה, ואולי לכן איני מסוגל להירדם לצידה,
שוכב כמשותק ורק מביט בה כמבקש לספוג אל תוכי את כל העצב הזה,
להוקיע אותו ממנה.

אלונה תמיד נרדמת צ'יק צ'ק, בטענה שהמיטה שלי הכי נוחה לה
בעולם, ואני נשאר ער, העייפות כמו ממני והלאה, שוכב לצידה
ועוקב אחר תנועותיה בשנתה, כיצד היא מתכרבלת כעובר כמה לחזור
אל רחם-אם, ובשנתה היא אמיתית, רכה ומפויסת וכבר אינה מנסה
להעמיד פני מאושרת, אינה מחייכת אל כולם בשנתה כפי שנוהגת
ביום.

לעיתים בלילות החדר מואר במעט מן החוץ, במעין אור ירח חיוור,
ואני יכול אז להבחין בעיניה המרצדות בשנתה ותוהה על מה היא
חולמת, ומקווה שהיא מאושרת בחלומותיה, משום שאין אדם שראוי
יותר להיות מאושר ממנה.

בתחילה חששתי במעט מן הלילות הללו בהם ישנה אצלי, שכן אינני
מראה לה את רגשותיי האמיתיים, איני מגלה כלפיה כי אם חיבה מעטה
בשעות ערותה, ועלה בי פחד שמא שהות ארוכה שכזו לצידה תחשוף
לפניה את שאני מרגיש. אך עד מהרה הבנתי ששנתה כה עמוקה והיא לא
תבחין בדבר שאעשה, והשעות החשוכות הללו של הליל הפכו עבורי
המאירות ביותר והמאושרות ביותר, שכן בהן איני מתיק עיני ממנה,
כמבקש ללמוד כל פרט קטן שבה, את תנועותיה, תגובותיה וצורתה.
אתמול היא אף שלחה אליי יד מתוך שנתה ואני אזרתי עוז ואחזתי
בידה, עובר ברפרוף אצבע-אצבע ומלטף את כולן, עורה רך ואף
ציפורניה נחות על המזרן כמבקשות ממני חום.

אלונה מעולם לא ביקשה דבר מאיש, תמיד הייתה מסתפקת במה שניתן
לה ומעולם אינה רוטנת על דבר מה שחסר לה, ואולי לכן הייתה היא
הדמות הנערצת עליי ביותר, מאז ומתמיד. מאז שאני זוכר עצמי
הייתה אלונה חלק גדול מחיי, החוויות הטובות ביותר היו לי
כשהייתה לצידי. פעם חשבה שאינה חשובה לי, אך זיכרונה העלה בי
תמיד רגשות הערצה וחיבה עזה, שנמהלו באהבה שפיתחתי כלפיה
בחודשים האחרונים. היא מעולם לא ביקשה להיות נאהבת, חיה עם מה
שיש, אך אינה יודעת שאני אוהב אותה יותר מכל אדם אשר אהב אותה
בחייה.

אלונה, אלונה שלי, אילו רק הגורל היה קושר אותנו בחוטי קרבה
אחרים.

הכל התחיל מאוד מוקדם, למען האמת, אני לא יכול לשים את האצבע
על מועד מסוים בו כל זה החל, אבל זה באמת היה מזמן, כל-כך
מזמן, עד שאיני זוכר מה היה לפני כן, כמו חסרה לי בראש הסצנה
של התחלת הסרט הזה, סרט חיי במציאות האפורה הזו.

לעיתים אתה כה שקוע בתוך זה, עד שבכלל אינך שם לב שזה שם, שזה
קיים, עד שבוקר אחד המצב הזה נעמד מולך ומנפנף לך בהשתאות,
כרוצה להזכיר לך שהוא כאן בכל זאת, ושהוא כבר חלק ממך, חרוט בך
לתמיד, כמו הצלקת של אלונה.

לאלונה יש צלקת קטנה, מעין חור מעל לגבה, ליד הרקה, מסתבר שהיא
תמיד הייתה שם, אף אחד לא באמת יודע מהיכן הגיעה. אלונה טוענת
שקיבלה אותה פעם מזמן, כשנפלה לה כוס מהידיים ואחד הרסיסים עף
לפניה ופצע אותה, אני לא בטוח שהיא דוברת אמת.

כשאלונה צוחקת, הצלקת שלה מתקמרת לצורת חצי-סהר, עד שנדמה שיש
לה ליד המצח איזה פה בוכה של מישהו, שכמו שכח אותו שם כי הוא
לא קשור בעצם לכלום ובכלל, יש בה, באלונה, כמה שקעים ומשקעים
שאיש אינו יודע את מקורם.

לעיתים בשנתה אני עובר על הצלקת שלה ועל כמה נוספות, באצבע
לחוצה אל עורה, כמבקש להעלים אותן, למחות אותן כלא היו, אך הן
עיקשות ומסרבות לסור ממנה, כתובעות בעלות על אלונה שלי.

פעם דיברנו על הנושא, על הצלקות הפיסיות-נפשיות האלו, היה זה
באחד הלילות הראשונים בהם ישנה אצלי, בחדרי, במיטתי, אז עוד
מיטת הילדים שלי, שהייתה כבר אז מגוחכת, משום שחדרי הלך והתבגר
עמי בהדרגה, ורק היא נותרה ניצבת תחת החלון מבוישת, רגליי
המתארכות בצבצו מתוכה ואף כשאלונה הצטרפה גיליתי שמיטת הילדות
הזו הפכה צרה מידי, שאינה מספיקה עוד לשניים ועליי לקנות
אחרת.

אני זוכר בבירור את אותו הלילה. אני זוכר זאת מכיוון שעיניה
נצצו שעה שדיברה, מעין לחלוחית עמדה בעיניה ובקולה היה טון של
כנות והיא דיברה, בפעם הראשונה מזה זמן רב, היא דיברה בשצף
ובאוזניי הצטרפו לדבריה קולות פכפוך של נהרות זורמים, כמלווים
אותה ברקע.

וכשזזה מעט השמיכה גלשה מעל רגליה ואני יכולתי להבחין בכתם
הכחול שעיטר את בירכה. שאלתיה מתי זה קרה והיא חייכה בעצב,
אותו העצב הנצחי הטבוע בה, חייכה ואמרה שגם זה, גם הכתם הזה
הוא זיכרון.

"אסור לנו להביט אחורה", אמרה לי אז, כמטיפה משהו, "אדם צריך
תמיד לחשוב רק על העתיד, לשאת פניו אל האופק. אבל אם בכל זאת,
אם יוצא שאתה מוצא עצמך מביט לאחור, אתה מגלה אז שכל האנשים
שנעלמו מחייך הפכו למעין נקודות מרוחקות שכאלו, טבועות במרחב
האינסופי של תנועות הזמן, של תנודות הנפש, וחלק מהם אולי כמו
הכתם הזה, כתם כחול על הברך, זה בעצם מה שנשאר מהם, כתם שתמיד
נמצא שם, ולעולם יעיד על נפילה עגומה וכואבת בעבר, כתם כחול
מעטר לי את הברך", היא צחקקה ולפתע הרצינה, "אבל רק כשלוחצים
עליו הוא עדיין כואב". הייתי צעיר אז, צעיר מכדי להבין את
משמעות דבריה, דברי נערה מפוכחת שידעה יותר ממני על העולם,
הרבה יותר, כבר אז, והיא טוענת שהייתה מעדיפה לא לדעת, לא
לגדול, להישאר ילדה. אלונה סיפרה לי שבחדר שלה לא אהבה לישון,
המחשבות כמו רדפו אותה שם עד שכמעט נטרפה עליה דעתה והיא
הייתה, מידי ערב, סוגרת את דלת החדר ואוטמת את כל החריצים
במגבות וסמרטוטים ישנים, שמא יסתננו להן המחשבות פנימה,
מאיימות שוב להעביר אותה על דעתה. כשסיפרה על כך צחקה מעט
ושאלה אם היא נשמעת כמשוגעת, אני אמרתי שבכלל לא ולא אמרתי
שנהגתי בדיוק כמותה עד שהגיעה, כי גם אותי הן רדפו, המחשבות
הארורות. אני לא חושב שיש בכלל טעם להתחיל לפרט על המחשבות
הללו ולנסות לעמוד על פשרן, כי איני בטוח שמישהו יבין, שבכלל
אפשר להבין, להבין עד כמה... היינו על סף שיגעון, אלונה ואני,
אני ואלונה, כל אחד לחוד, עד אשר חברנו יחד, וכעת אין אצלי עוד
אלונה ואני, האני הזה כמו התמסמס בתוכה, נספג בתלתליה, כעת יש
רק אלונה שלי.

אלונה משרתת בבסיס צבאי סגור, כי כך היא רצתה, היא אפילו ביקשה
מהם, בטענה שהיא חייבת למצוא לעצמה מסגרת חדשה, כדי להחליף את
זו הישנה שהתפרקה.

"זה כבר לא מה שהיה", אמרה לי פעם, כשעדיין ניסיתי לאחות את
השברים, "ולעולם כבר לא יהיה... הכל פה השתנה", ואני לא הסכמתי
לשמוע, עד שהבנתי עד כמה היא צודקת, הכל בהחלט השתנה, המסגרת,
הערכים, אפילו האמונה קצת דעכה, ואני כמו הפכתי לפליט עולם,
שהדבר היחיד שמחזיק אותו היא האהבה, שללא ספק גם היא השתנתה,
מקצה לקצה, והיא כמו צמח מרפא מרפאת בי חללים, אהבתי לאלונה.

בשבוע הבא יש לאלונה יום-הולדת עשרים, ועשרים זה לא סתם עוד
יום-הולדת, זו החלפת קידומת, כניסה לעשור חדש, אחר, בלי הורים,
בלי מסגרת, עקורה בת עשרים ישנה במיטתי ואני חושב שאם בכוח
האהבה אפשר היה לקנות דברים, כלומר לשלם באהבה במקום בכסף, אז
הייתי כעת מיליונר והדבר הראשון שהייתי עושה זה מקים לה מדינה,
לאלונה שלי, כדי שתרגיש שוב שייכת לאנשהו.

אבל עד שיתחילו לייצר כסף מאהבה, עד אז יעברו בוודאי עוד כמה
מאות שנים, ואני צריך לחשוב על מתנה לשבוע הבא. אז אולי אקנה
לה זר צבעונים, שיהיה בהם בכדי להפיג במעט את אפרוריות היומיום
של חייה, וכשתבוא ייקבלו אותה עשרות נרות בחדרי, בתקווה שיאירו
לה במעט את הדרך ובידיעה שאין די בכוחם להאיר את עיניה, להעמיד
אותה על אהבתי אליה.

ואחר-כך אגיש לה ארוחת ערב שהכנתי בעצמי, תפוחי אדמה אפויים
בתנור בניחוחות רוזמרין, שימלאו את החדר ויזכירו לה אולי ימים
אחרים, ימי-הולדת ילדותיים מקושטים ומקושקשים בהם נכחו גם
ההורים, והיא תיזכר בשמחה שאפפה את כל החדרים באותם ימים
מופלאים, ותצחק אז כשתאמר שזה יום-ההולדת הנפלא ביותר שהיה לה,
כיוון שהוא אמיתי, ושמחה תמלא אותי, רק כך מלראות את פניה
קורנות אליי ולו לרגע, ואת תלתליה הזהובים מקפצים על כתפיה
כשהיא צוחקת שוב וצחוקה כמו פורט על אוזניי כמנגינה נושנה,
ואני אזכור אז את שערותיה הנושרות על מרצפות חדרי, ואת האופן
בו אני מלקט אותן מהרצפה כפרחי בר מוגנים ונדירים, ניצנים
הצצים תמיד בבוקר שלמחרת, אחרי גשם הברכה, ואחרי שאלונה עזבה,
וכבר רואה עצמי בדמיוני כיצד אלקט אותן בבוקר המחרת, את
שערותיה היקרות מפז, כפעיל ב"חברה להגנת אלונה", ובמקום
להשליכן אל האסלה אאסוף אותן אל תוך אלבום התמונות שלי, שם
נערמות עוד ועוד משערותיה בשקית קטנה, ואולי הפעם, אולי הפעם
יהיה די בכוחי לאחוז בכלי כתיבה ולהגדיר לי ולעולם את מהותה,
מהותה של אותה אלונה שלי שאני בתוכה, שערותיה שערותיי ואני
אוסף אותן בקפידה ומתייק באלבום קטן למזכרת, אולי הפעם אצליח
לכתוב שם, בשחור על גבי לבן, בכתב יד שאינו ברור וביד רועדת,
משהו שיוכל לזכור ולהזכיר, לא לי מכיוון שאני לעולם לא אשכח.

אלונה הולכת ואלונה באה, אלונה ישנה וקמה, אלונה אינה יודעת
ולעולם לא תדע, שערותיה נחות אצלי באלבום, במגרה, ואולי הפעם
אכתוב שם, סוף סוף, תחת השקית הקטנה: "שערותיה של אלונה -
אחותי הגדולה".