אנדריי האנדרואיד בטח היה אומר שזה כנס עלוב במיוחד. הוא אמר
את זה על רוב הדברים, במינונים שונים שהיו תלויים ברמת הקוקאין
המסריח בדם שלו .לא שהיה לו למה להשוות, ליצור הזה. סתם שבר
כלי ועדיין , ילד יפהפה , ציני לשעבר, שבילבל בין מלנכוליות
לקיטש מלוטש. אני, כמובן, מחיתי בתוקף על זה. על הכול. על
היופי שלו שהשאיר אותי בלי מילים ותחתונים, על הסתמיות שבה הוא
זרק מילים לאוויר בעודי מצמיחה שערות בשיניים מכל אחת ובעיקר
על זה שהוא שנא אותי בדם, כמוני.
תמיד מחיתי כלפי עצמי, כמעט בתוקף. אולי בגלל זה מוזר לי להיות
כאן, במקום בו מה שמבקשים ממני הוא מה שאני רוצה- למסמר סופית
את ארון המתים שלנו, להשלים עם המוות הקרוב, הבלתי נמנע.
אני מפנטזת על חבילת כדורים. אנדריי החליט להסתפק באחד, לרקה.
זה כי הוא כבר גמר. אני, לעומת זאת , עוד מבקשת שיצילו אותי.
כמה פאתטי. כמו הפעם ההיא שישבנו באוטובוס ריחני במיוחד ואני
נהמתי שזה מה שקורה כשבשמים מהדיוטי פרי מתיישבים על גוף שמכר
את עצמו בזול . בדיוק אז אנדריי החליט להפגין רוחב אופקים .
'זה ריח של אנשים עייפים , והמיזנתרופיות שלך מה זה פאסה' הוא
אמר לי . בין לבין הוא דפק מונולוג על כמה שזה כיף לנסוע
באוטובוס כמו כל העם היושב בציון ועל היופי של העיר הזאת
שמצמיחה רגעים אנושיים קטנים . הגבתי ברכות הידועה שלי 'ואללה
פיוטי עייפות החומר הזאת אבל קצת מסריח' , והוא בתגובה התחיל
לרדת על הכול, כולל אללה איסתור ולהקתו בטירוף רגעי של פלצנים
שנתפסו על חם בפוליטיקלי קורקטנס שלהם. הוא דיבר ודיבר ואני
הצמדתי את הראש שלי לחלון ככה שהאף שלי נגע בזגוגית המג'וייפת
משהו אבל בכלל לא היה לי אכפת. הוא שיעמם אותי, וככה נפרדנו .
אייסוליישן פעם ראשונה. הוא לא היה אנדרואיד באמת . רק שיום
אחד היינו מסטולים מלשקר לעצמנו , הוא נישק לי את הצורה ואני
צחקתי וצעקתי אנדריי מוכר סטרואידים לאנדרואידים . לא הייתי אז
מפגרת כמו היום אבל זה הצחיק את שנינו בטירוף ומאז זה נשאר ,
בשינויים  קלים.
אחרי הפרידה השנייה המשכנו להיפרד בקביעות ושנינו נמכרנו
ומכרנו את מה שלא היה לנו בגרושים . הוא בשביל פרחה קטנה
שחיכתה לו כל יום בבית ואני בשביל כנסי התעוררות לסכיזו. מסך.

האמת שביני לבין עצמי לא ממש הבנתי איך כנס לחותכי ורידים
מקצועיים נמשך כל כך הרבה . זה הרי ידוע שבהפסקה הכיור של
השירותי עובדים יהיה מלא בעדויות משפטיות . הם לוקחים פה סיכון
. לא, לא מהשאקליות , מהטימטום. מצבים קטטוניים הם כבר לא
יבינו , כמו המרפה בעיסוק , בדיבור וב'בואו נאונן על הכאב
שלנו' שבטח עוד תצוץ כאן הערב.

ואז, הגיע המפנה החד בעלילה . אישה עם כובע עוברת בינינו ,
הנאספים המאושרים שזכו להשתתף בהתכנסות הפסיכוטית הזו . לרגע
חשבתי שהיא מנסה לקבץ פה נדבות וגיחכתי על הרגע הקומי טראגי
שהלך והתהווה פה לנגד עיניי . ריצודי העיניים המסטוליות אך
מחייכות הבהירו לי שלא בכך עסקינן . התקרבתי אליה. היא החזירה
לי חיוך . מוזר, חשבתי ,איך זה ששיניים של הומלסית נראות כאילו
נשרו מפרסומת לקולגייט . בכובע המעפן היו סכיני גילוח מהממים
ביופיים. חדים , מבהיקים,מרגיעים . זו לא הייתה סוכנת מכירות
טועה.אה אה.  זו הייתה עדן, שכולנו היינו בטוחים שמנוחתה עדן,
ופתאום המפגש עם המורטליטי נראה עוד יותר ממשי.
אני והקולגייט ההיא היינו סיפור ישן ולא ברור, משהו שלאנשים
שמתהדרים בנורמליות הגואלת שלהם לא כדאי להתקרב אליו.אבל לשמוע
אתם יכולים, זה לא כואב. בהתחלה זה באמת לא כאב. שתיים שלוש
פגישות שלנו והעששת הנפשית שלי נראתה רחוקה מיליוני שעות היפים
והאמיצים מכאן. מרוב אשליות הכול היה משמח, אלא שלפני שכל בני
הבית ההרוס שלנו התחילו לדבר בלילך ברנעיות , באה המציאות
לכלותנו. קולגייט הלכה לזרועות אחרים ואחרות , כל מה שבא
לידיה. אני התביישתי לדבר איתה על תובנות שמיימיות, על הביחד
שלנו. במילא היא לא הייתה שומעת, הבת זונה.

בכלל, יש הסטוריה ארוכה של זנות אצלי במשפחה. אמא שלי גם
הייתה. לא בכאילו, על אמת.עם הצמתים והמחלפים והאורות
המסנוורים הידועים . חוץ מסביבת העבודה שלה היא דווקא בכלל לא
שיחקה את הז'אנר. אנשים, וזה ברור , נוטים לעשות את המצופה
מהם.כמו תוכנה שרוטה הם ממשים שאיפות של אחרים. אבל היא- לא.
היא הייתה ממש מורדת , אני חושבת . היא התלבשה יפה תמיד,
אלגנטית, כמעט נזירית. אפשר היה לחשוב שהיא סתם תיירת מכובדת
שהגיעה למקום במקרה , נורמטיבית כאילו , שוכבת עם בעלה ומסתירה
את הצלקות מהצעקות שלו בשקט. עד עכשיו אני לא זוכרת אם שיקרתי
כשאמרתי שאני אוהבת אותה.

השם האמיתי של קולגייט היה ג'ואי . אתם יכולים להניח שהיא
תיירת אבודה מאמריקה אבל אתם טועים, כרגיל. ג'ואי גדלה בקיבוץ
משמרות. לא מתנדבת משום מקום ,סתם יהודייה כשרה. זה לא הפריע
לה לזייף בכל מקום מבטא אמריקאי אינפנטילי כדי לפתות גברים
קטנים. לא שינה לי שהיו לה כמה מהצד. אני מצידי לא הסתרתי ממנה
כלום אבל גם חשבתי שבתור בחורה נאורה אסור לי להיות צרת עין
באושר שלה וגם שבגידה זה מונח לאיראנים ונייטיבס ושאסור לי
לכפות עליה. בסוף חשבתי שאני רוצה למות אבל גם חשבתי שזה לא
חדש.
'אז מה , איך אנדריי ?' הרגשתי את ג'ואי נושפת לי על העורף .
עניין די מסריח לטעמי . כשלא עניתי, היא התחילה לחפש אותו
בעיניים שורה שורה.'הוא לא כאן'? 'הוא הלך לקנות נלסון' ,
שיקרתי לה וחייכתי חיוך מטופש.
היא כיבדה אותי בסכין שחור כחול ואני שתקתי. מישהי מהמארגנות
קראה לה והיא נעלמה דרך דלת צדדית אל מאחורי הבמה.

אחרי כמה דקות ומשיכות קלות באף שניסיתי להסוות, יצאה , מאותה
דלת ממש אישה במעיל שחור והתחילה לרקוד. ברקע היה קורט מחמל
נפשי ועד שהוא הגיע למיי גירל כבר הרגשתי את כנפי השכינה עושות
לי נעים בגב וויתרתי על רעיון העזיבה שהבשיל אצלי לאיטו.
יישרתי את עצמי בכיסא טו טייק א גוד לוק און דה פרופורמנס
בתקווה נואשת , אולי עוד ייצא מזה משהו. המראה היה מאכזב .
שיער ארוך קש ושפתיים משורטטות סטייל המזכירה המוצצת . לא
מציאה, בקיצור. היא סיימה את הקטע שלה ואני כבר התכוננתי לצרוח
על שותפי החדש והמתוק בועז , על זה שהוא לא יודע מהחיים שלו
ושאת הכנסים האלה צריך לשדר בלווין לערוץ המצוץ כמו הכנסים של
הרב עובדיה אבל זו הפונקציה היחידה שתהיה להם אי פעם. או יה,
זה היה בהחלט רעיון מפתה . הקמתי את מגדל העצמות הקורס שלי
ואמרתי יפה שלום. יצאתי לי לפרישמן, נושמת או לפחות משתדלת .
על המדרגות ישבה מי אם לא אמנית המיצג שנראתה מקרוב כמו עוף
דורס(או שמא נדרס) , הזדעזעתי קלות והמשכתי ללכת , אבל לא
יכולתי להיפטר מהמחשבה הבנאלית, שגבלה בטלונובליות , שמא מדובר
בעצם באנדריי פוסט ניתוח לשינוי מין , מחופש לעורב והוא יושב
על המדרגות רק כדי לראות אותי, אהובתו . חזרתי בדילוגים עליזים
, כמעט מוכנה לאסוף אותו אל חיקי . אנדריי ? תהיתי בהיתי  .
האישה בשחור הביטה בי בהלם קל קוראים לי הלנה ואת ?
'אני כלום , סיכמתי , אני בדיכאון'.