שתיים, אחד דואג לשני, אחד עוקב לשני.
במרוצת השנים
ובמירוץ הארוך שלהם אחרי,
הספקתי להבין שני דברים,
את מהירות הקליעה, של הכדור
למטרה,
ואת המבט שלך שזרקת אלי רגע לפני שנוריתי,

לא יכולתי להגיע לשורש הבעיה ברגלי הנסחבות אחרי
או בשלוליות אדומות סביבי
הרגשתי מעט מטושטש,
את זה לא תוכלי ממש להבין,
אבל אני הבנתי דבר אחד.

את המבט שלך,
חמלה טהורה.
יש בזה מהרחמים,
הרי רצת להגן עלי,

אבל בלי לוותר על עצמך.
מהירות הקליעה
למטרה לא ברורה, בין עיני.
עין שלישית הוא אמר,
הוא צחק, כמו שאומרים בספרים. צחוק גדול. ומרושע.

כמה עבדנו על זה, הא?
כל התרגולים עוד שלמדנו
לא מכינים אותנו באמת לכל התרחישים האפשריים,
לזה דווקא התכוננו,
ארבע מקיפים.
ואנחנו שנינו
אחד מאחור

אחד לפנים.
לאן נעלמת?

לא רואים מפה הרבה, פרט לרגליים זריזות מסביב.
אני גם לא שומע הרבה,
פרט לצלילים קצרים
קצובים
שיורים לתוך החשכה,
רואה. אפילו במצב כזה,
החוש הומור שלי עוד משתלט.

כמה אני רוצה לראות את פנייך,
להרגיש שוב שלם.

את לעולם לא תביני
מה שרואים מכאן, לא רואים בכלל.

ואת יודעת מה?
אולי במרוצת השנים.
במרוץ שלהם. אחריך.
אולי, אז תביני.
שנקודת מבט כזאת, מקבלים במתנה,
עטופה בסרט לבן,
יחד עם שתי תבונות,

החמלה.
ומהירות הכדור. למטרה.