מנסיונות לחייך, נבקעו בי קמטי עצב.
מחיפוש אחר בכי, אפילו אני צוחק.
אני כל כך מתאמץ להיות, אבל לא מוצא את הקצב!
אני כל כך רועד על הדף, שאני רק מוחק ומוחק.

זה נראה לי אנוכי ואגואיסטי להיות עצמי,
אולי אני בעצם חייב להיות נאלם?
הכל מסביבי הם הוא, היא... ומי?
הם-הם! מדוע חייב אני להיות ברומו של עולם?

תהיה לי חזרה על משפטים, אני רואה...
וכולם יגידו שנגמרו לי המילים.
כמו שחכם אחד אמר - אמות; כנראה,
ובינתיים נקרע בין משכילים ומגעילים.

אני? אני לא עמוק בכלל.
אני אפילו לא קטע ממולמל.
מילים חסרות פשר מרכיבות שיר?!
של איזו מטורפת עם מחזור לא סדיר...

התוכן מתדרדר ולא איכפת לי.
ואני מטורף, ולא שפוי ומתעלמים ממני.
אני חייב להודות: זה לא המצב האידאלי...
אתם בוהים, כלבים:
אני פה!
ועכשיו אני אינני.


(שלא זכה להכרה בפנתיאון המקודש של ההשכלה)