מאז שהייתי קטן הייתי מוכשר נורא. ההורים שלי שלחו אותי להמון
חוגים כדי לטפח את הכשרונות האלו, ואי אפשר להגיד שזה לא עזר.
כולם תמיד אמרו שאני נורא מוכשר. הייתי מצייר נהדר, רוקד נפלא,
כותב, כל מה שתרצו. כשקנו לי מצלמה, אחרי שבוע התחלתי להוציא
תמונות מדהימות והמורה ישר ארגנה תערוכה שלי בבית הספר.

אחרי הצבא הלכתי ללמוד קולנוע, כדי לנסות משהו חדש. גם שם
הייתי טוב. כשכולם עשו סרטים קצרים בנאליים ומשעממים הסרטים
שלי נראו אמיתיים, כאילו עשו אותם בחו"ל. את אחד הסרטים שלי
התחילו להקרין בהצגת חצות בסינמטק ופה ושם השם שלי התחיל
להופיע במדורי הרכילות ובביקורות קולנוע. כולם הסכימו שיש לי
המון כשרון. ממש האמנתי בעצמי, חשבתי שאני הולך לכבוש את
הוליווד, את העולם.

האמת שזה לא כל כך הלך לי. אחרי הלימודים שכרתי עם חברה שלי
דירה קטנה בתל אביב, בשאול המלך פינת אבן גבירול, עבדתי
במלצרות ובשטיפת חדרי מדרגות. במקביל עבדתי על הסרט הארוך
הראשון שלי, אבל לא היה לי מספיק כסף או זמן בשבילו. היום אני
מוכן להודות שהוא היה אולי יומרני מדי.

לפני שש שנים קמתי בבוקר וחשבתי על כל הכשרון העצום שלי ועל
החיים שעוברים לי וכל זה והחלטתי להעמיד את עצמי במבחן. לקחתי
את הדלי, המגב והסמרטוטים כדי לצאת לעוד יום של שטיפת בתים
(כבר היה לי קו שלם). יצאתי בשקט, כדי לא להעיר את נטע שישנה
מקופלת במיטה ולא אכפת לה בכלל מכשרון או מחדרי מדרגות. ליתר
בטחון אני לוקח גם את האקדח שיש לי עוד מתקופת הצבא וכבר לא
הלכתי אתו שנים.

ירדתי למטה ושמתי את הדלי והמגב בארגז של הטנדר. נעלתי את הכל
והלכתי לאט לאט את מאה המטרים עד למכולת של רחמים. כשנכנסתי
המכולת הייתה כמעט ריקה וחוץ מרחמים, שנאבק בקורי השינה שלו,
היו שם עוד איזה שתי זקנות עם עגלות הקנייה הקטנות שלהן.

אני מסתובב קצת בחנות, מוריד מהמדפים איזה שתי לחמניות, שוקו
של יוטבתה, כמה קופסאות שימורים, מחכה שאולי הזקנות ילכו, אבל
הן בקושי גוררות את העגלות שלהן ואין סיכוי שהן ילכו בזמן
הקרוב. בסוף באמת נמאס לי, אז אני ניגש לדלפק של רחמים ומניח
את כל הדברים בערמה.

רחמים, בצורה מכאנית, מתוך הרגל של שנים, מתחיל מייד לחטט עם
הידיים שלו בין המוצרים ולהקיש על מכונת החישוב הקטנה שלו.
בזמן שהוא עושה את זה אני מוציא כמעט את כל הכשרון שלי, משאיר
לעצמי רק חתיכה קטנטנה, ומשליך אותו על הדלפק של רחמים.

רחמים, מתוך איזושהי אינרציה, ממשיך לעשות את החשבונות שלו עוד
כמה שניות עד שהוא שם לב, בזווית העין, לערמת הכשרון על הדלפק.
ובאמת שהיה שם הרבה. "ארבעים וחמש שקל" הוא אומר לי ופוזל לעבר
הערמה. אני לא זז, רק עושה לו תנועה קטנה עם הראש לעבר הכשרון
שלי ששוכב עכשיו על הדלפק. "מה זה?" הוא שואל. "כשרון. הכשרון
שלי" אני אומר. הוא מסתכל עלי, חצי משועשע, ואומר: "מה אתה
רוצה שאני אעשה עם זה?". "אני יודע? תצייר, תנגן, תעשה סרטים"
אני אומר לו.

"ארבעים וחמישה שקל בבקשה" , הוא אומר עוד פעם. הפעם קצת יותר
בתקיפות. עכשיו אני כבר מתחיל להתעצבן באמת. "לא מספיק לך? אתה
רוצה עוד? קח, קח. רק תשתוק". אני חופר קצת וזורק לו על השולחן
את שארית הכשרון שעוד נשארה אצלי. "קח, הכל שלך". אני יודע
שאני לעולם לא אוכל יותר לכתוב שירים או לצייר או לגמור את
הסרט שלי שתקוע באמצע כבר כמעט שנה, אבל לא אכפת לי מכלום.

"אני מצטער," הוא אומר לי, "יש לי אשה וחמישה ילדים לפרנס
בבית, אני לא יודע מה אני אעשה עם כל הכשרון הזה. אם אין לך
כסף אז תחזיר בבקשה את הכל ותצא לי מהחנות". אני כבר כמעט
בוכה: "אתה בטוח שאתה לא רוצה אותו? כמעט שלא השתמשתי בו".

קיבינימאט. אנשים לא יודעים להעריך כשרון. אני שולף את האקדח
ומכוון לו לפרצוף ממרחק של פחות משלושים סנטימטר. שתי הזקנות
מתחילות לצרוח באידיש ואחת מהן מתעלפת, שופכת מהסל שלה איזה
30-20 תפוחי אדמה שמתגלגלים על הרצפה. רחמים מתרחק סנטימטר או
שניים עד שהוא נדבק לקיר כמו טפט. כאילו שזה מה שיעזור לו
עכשיו.

"את כל הכשרון שלי נתתי לך, הדבר הטוב היחיד שיש לי בעולם",
אני צורח עליו, "ואתה אומר לי לצאת לך מהחנות? יא בן זונה כפוי
טובה!" אני מעיף עליו את כל הכשרון והוא מתחיל לבכות, מגמגמם
חצאי מילים, אולי אפילו מתפלל. הזקנה השניה חומקת מאחורי הגב
שלי, כאילו שלא ראיתי אותה, ובורחת בצרחות לרחוב.

רחמים רועד, נשען על הקיר. "חמישה ילדים יש לי בבית", הוא
לוחש, "בבקשה... קח מה שאתה רוצה", הוא מצביע על הקופה. אבל
הקופה החלודה שלו לא מעניינת אפילו את סבתא שלי שכבר שלוש שנים
לא מזהה אותי. אני מקרב את הפנים שלי לשלו וצורח עליו: "למה ?!
למה היית צריך לעשות לי את זה ?!". "עם כשרון לא קונים
במכולת", הוא בוכה לי, "עם כשרון לא קונים במכולת..." אני לוקח
נשימה עמוקה ויורה לו בבטן.

את רחמים לקחו לבית חולים במצב קשה ולאחר שני ניתוחים הוא יצא
מכלל סכנה והחלים לאט לאט. בזמן האחרון שמעתי שהוא הוציא תקליט
ויצא למסע הופעות. כנראה שקצת כשרון בכל זאת נדבק אליו. אותי
המשטרה תפסה אחרי שלושה ימים אצל ההורים שלי.

המשפט היה נורא ארוך כי רחמים בקושי יכל להעיד והמשטרה אספה את
כל הכשרון שלי שהיה מפוזר במכולת והציגה אותו כראיה מטעם
התביעה. עכשיו אני יושב כבר שש שנים בכלא ונשארו לי עוד 12
שנה, אולי שש שנים, אם יורידו לי שליש על התנהגות טובה. דווקא
הסתגלתי לכלא די מהר ושאר האסירים נותנים לי כבוד. הדבר היחיד
שאולי קצת מפריע לי זה שיש לי המון זמן פנוי והייתי יכול כבר
לכתוב איזה מחזה או כמה ספרים. אבל הכשרון שלי שכולם כל כך
דיברו עליו שוכב עכשיו באיזה מרתף של המשטרה. מבוזבז לגמרי.