בן הוא ילד. את גילו הוא לא מגלה לאף אחד, ובימי הולדת הוא
פשוט בורח למקום ששם אף אחד לא יחפש אותו, ויארגן לו מסיבות
הפתעה, כך הרי לא ימצאו אותו וכך הוא לא יצפה למה שהוא כל-כך
מקווה לו. הוא ילד פשוט, אחד מאלה שאוהב לשחק עם עצמו סוליטייר
בשולחנות העץ בגן העירוני של העיר, ולהאכיל את היונים באזור
בפירורי לחם שהיה מכין כמה שעות לפני. הוא לא בודד, כי הרי
בדידות באה במקום שמכירים בה ויודעים את מובנה והרי הוא, כל
החיים הוא היה לבד, בלי חברים, עם הורים שכבר שנים מתבודדים
להם בחדר מדי לילה, ולא שומעים אפילו את הרגעים שהוא בוכה בהם,
שוב לבד, לפעמים עם סמרטוט ישן ביד. לבן יש גם סבא, אותו הוא
מבקר למשך כמה שעות לפני המשחק היומי של הסוליטייר. כשהוא נמצא
אצל סבו, בבית האבות, הוא מטפל בו. הוא מקלח אותו, מנקה אותו,
מחליף לו חיתולים ומאכיל אותו כשהאחות מבקשת ממנו לעשות זאת
מהסיבה הפשוטה שהיא לא יכולה להכניס כפית לפיו כשהוא מתנגד.
סבא של בן כבר שנים שלא מדבר, הוא שותק מרצון - מין גזירה כזו
שגזר על עצמו כשראה את אלוהים גוזל ממנו את סבתא של בן. לאט
לאט זה קרה, עם הרבה כאב ודמעות היא מתה ממחלה קשה. הוא לא
האמין שאלוהים יכול להיות כל כך אכזר ולכן החליט לשתוק, תירוץ
לכך שלא יוכל להתפלל כפי שעשה מדי יום ביומו, עד לאותו רגע בו
מלאך המוות החליט לנעוץ את נעצו האחרון בגופה ובנפשה של אשתו,
הוא כעס על כך שאלוהים הרשה זאת.
בן ידע על כאבו של סבו, ולכן ריחם עליו. למרות שלא הרגיש קרוב,
תמיד התעניין בכעסו של הסב והעריך את אמונתו במעשיו. בן היה
ילד טוב מבפנים, בעל מצפון טהור, בעל רגש שאין לכל הילדים
בגילו. מבחוץ הייתה לו בעיה להראות זאת ולכן לא התחבב על
הסביבה ולא מצא לעצמו חברים. מרוב דיכאון ורגשי נחיתות שנצרבו
בלבו הוא היה מתגנב לחדר של הוריו כשלא היו בבית ומוציא קצת
מהקוקאין שהחביאו באחת המגירות. את המחבוא הוא הכיר כי ראה
אותם מדי פעם משתמשים ומתמסטלים גם כאשר היה בבית. הוריו לא
הסתירו את העובדה שהשתמשו ואף היו עושים זאת מולו גם בחלקים
הפחות "צנועים" של הבית ולא רק בחדרם. אפילו כשהיו מזדיינים
להם שם במיטתם, לרוב כשהם מסוממים לחלוטין, לא טרחו ברוב
המקרים לסגור את הדלת ולהימנע מלהשמיע גניחות וקולות הנאה
שהרעידו את קירות דירת שניים וחצי החדרים המרופטת שחיו בה. מדי
פעם הוא אף היה שומע את אמו קוראת לו באמצע האקט המיני ומבקשת
ממנו שיסגור את החדר אם הוא רוצה, רק כדי שלא יפריע לו הרעש.
למציאות זו נולד בן ולכן לא התרגש ממנה. עם מין לא היה לו הרבה
ניסיון ולמעשה הוא היה בתול. אחרי הכל, מי הייתה מסכימה לשכב
עם בחור 'מוזר' כמוהו חוץ מזונה שהייתה עושה זאת רק בשביל כסף.
בכל מקרה, הוא לא היה מוכן שזונה תיגע בו ובטוח שלא תזדיין
אתו. לא בגלל שהוא נגעל, הוא גם לא פחד. הסיבה היחידה הייתה
המצפון שלא נתן לו. בעניין הסמים הוא כבר היה יותר מנוסה.
כשהרגיש קצת רע או מצוברח, הוא היה גונב קצת ממה שהיה במגרת
הוריו (לרוב גראס או קוקאין) ומסניף לו לבדו, סתם בשביל להרגיש
יותר טוב ולצאת מהדיכאון.
לבן היה סכין קטן אותו הוא כינה 'ליאונרדו'. זאת על שם
ליאונרדו דה וינצ'י אותו העריץ. כשבן היה רעב, רק בעזרת
ליאונרדו הוא היה מקלף תפוח עץ שקטף באחד הגנים הפרטיים
שבסביבת הגן העירוני בו ישב. כשבן היה נרדם לו עם הראש על
הקלפים בשולחן בגן העירוני הוא היה מחזיק את ליאונרדו ביד ולא
משחרר, מין אינסטינקט כזה שסיגל לעצמו רק בשביל הגנה עצמית,
למקרה שיצטרך אותו.
כשבן היה משועמם, ליאונרדו היה עוזר לו להעביר קצת את הזמן.
בין אם פיסול בעצים או חריטת ציורים מוזרים על לוחות עץ שמצא
או סתם על שולחנות וקירות ציבוריים. לבן היה כשרון שהיה רק
לגאוני אמנות גדולים. הוא לא היה מתגאה בזה אף פעם ולא היה
מראה זאת לאף אחד, אך כשהיה לבד, משועמם עם עצמו, היה נעזר
בליאונרדו ומכין פסלים מרהיבים. בנוסף, עט שתמיד היה בכיס
חולצתו, 'ווילי' הוא קרא לו, על שם וויליאם שייקספיר שאת
יצירותיו אהב לקרוא, היה לו לעזר כאשר עלה לו חשק לצייר את
מחשבותיו. חבריו הטובים של בן היו עט, סכין, וחפיסת קלפים
המכונה 'הארי' לה קרא על שם 'הודיני הגדול' שמקסמיו התפעל
והוקסם כל פעם מחדש, במיוחד כשהיה מסומם.

ערב אחד, כאשר חזר בן מביקור בבית האבות שם נמצא סבו הוא החל
לשחק, כרגיל, סוליטייר עם עצמו. לא עברו שתי דקות ועוד לפני
שהספיק לחשוב על מהלכיו במשחק שהחל לפתח לעצמו על השולחן, שם
לב בן כי אף יונה לא נמצאת באזור. אף יונה אינה באה לקבל את
פירורי הלחם שהכין מראש. מין הפרת הסכם בלתי כתוב בינו לבין
היונים שעמדה בעינה במשך תקופה ארוכה עד עכשיו, עד שאף יונה לא
באה לקבל את שלה. הוא הסתכל ימינה ושמאלה, בחן את האזור כמקווה
שיקרה משהו, אך אף יונה לא נראתה. בן זרק לפתע בן את חבילת
הקלפים שנותרה בידו לאוויר, הרכין את ראשו לשולחן ובכה.
בן בכה כי אף יונה אינה באה לקבל את האוכל שרצה לתת. בן בכה כי
סבו נפטר כמה שעות לאחר שביקר אותו בליל אמש. 'דום לב פתאומי',
כך תיארו הרופאים את סיבת הפטירה לבן המופתע כשבא לראות את
סבו.
בן הגיב בשתיקה. הוא התכונן נפשית למצב הזה וכבר תיאר לעצמו
שהיום בו סבו ימות לא רחוק. לכן הוא פשוט שתק ובלי למרר בבכי
או להראות סימני אבל כלשהם, התעלם מקריאות הרופאים ויצא מבית
האבות, כרגיל, לעבר השולחן בגן העירוני, שם כאמור, ציפתה לו
'אכזבה' מסוג אחר.
לאחר שמחה מעיניו את הדמעות, ונרגע מבכיו חזר בן לביתו. הוריו
ישבו שם, במטבח, שתו קפה ודיברו ביניהם. כאשר הוא נכנס לדירה,
פנו אליו שניהם והודיעו לו את הבשורה המרה על מות סבו. בן לא
ענה וכל מה שעשה זה לחייך באילוץ כאחד שצוחק על עצמו ועל
האירוניה בחיים שלו. פעם ראשונה בחייו, לשם שינוי, הוריו ישבו
במטבח ושתו קפה. הם לא היו מסוממים, הם לא היו באמצע זיון
סוער, הם לא נתנו לו הרגשה שהוא לא שייך לבית ופעם אחת לשם
שינוי הם דיברו אתו ואמרו לו משהו שנראה אכפתי: "בן, סבא שלך
מת".
בן כאמור שתק. הוא שתק, נכנס לחדרו הקטן וסגר את הדלת החורקת
שנאלץ למשוך בכל כוחו על מנת שתינעל. זאת לא לפני שנכנס לחדרם
של הוריו בלי שירגישו, חיפש במהירות מנות של סם במקום המחבוא
הידוע, וגילה למורת רוחו כי אין שם כלום פרט לדברי קוסמטיקה של
אמו. בן הרגיש רע.
בהיותו לבד בחדר בן הוציא מכיסו את ליאונרדו וסובב אותו בידו
מעט, סתם בשביל להעביר את הזמן, בעוד הוא דומע. לאחר כמה דקות
של סיבוב ביד, הרים בן את ליאונרדו וחתך בעזרתו את אוזנו
השמאלית. בלי לצעוק, בלי לכאוב, בנחת, ברוגע ובדמעות שקטות
ניסר בן את אוזנו וקטע אותה מראשו. רגע לפני שהתעלף וקרוב
לודאי קיפח את חייו, הספיק להוציא מכיסו גם את ווילי, להרטיב
את קצהו בדמו שלו ולצייר על  סמרטוט ישן את מחשבתו האחרונה.
בן צייר את אלוהים בצורה שאף אחד לא דמיין אותו לפניו. הוא
צייר גן עירוני עם שולחן עץ שעליו מונחת חפיסת קלפים. ליד
השולחן יושב אדם זקן שמחזיק קרוב לחזהו בצד שמאל, במקום בו
נמצא הלב, בתוכו אישה זקנה כואבת. הוא צייר באופק הגן בית
מרופט שדרך חלונו נראה זוג המממש את אהבתו והוא צייר ילד החוגג
יום הולדת לבדו עם כתר עשוי דשא בוער על הראש. לילד הייתה רק
אוזן אחת, אוזנו השנייה לא צוירה בשום מקום. מעל כולם, בשמיים,
צייר בן זונה השוכבת על ענן שבוחנת את הנעשה למטה ועושה ביד.
בן חרחר במשך 4 שעות, אך הספיק להשלים את הציור האחרון בחייו
לפני שנפח נשימה אחרונה. בן קבור היום במקום שכוח-אל מתחת
לאדמה, אוזנו חוברה אליו מחדש. גם היום, במותו, אין מי שמחפש
את בן ומארגן לו מסיבות הפתעה ביום פטירתו. גם במותו בן מחכה
לשווא שימצאו אותו ושלמישהו יהיה אכפת. בן עדיין מחכה. בן
ימשיך לחכות. בן הוזה.