"אתה תמות! אני יודעת שאתה תמות, אני מרגישה את זה! איך אני
יכולה לתת לך ללכת כשאני מרגישה שלא אראה אותך שוב לעולם, שלא
ארגיש אותך שוב לעולם. חלמתי על זה היום בלילה. אמא שלך התקשרה
לספר לי. וזה היה נורא כל-כך, אני רצתי אל הבית שלך, ועברתי
מחדר לחדר מחפשת אותך, מסרבת להאמין שאינך בחיים, והרגשתי נורא
כל כך! כאילו אני נחנקת ולא יכלתי! אני לא יכולה, לא יכולה
להרגיש ככה שוב, אתה לא מבין, אל תלך, בבקשה אל תלך, בוא
נברח... או משהו... רק אל תלך!" היא צעקה לעברי, מתיפחת, רועדת
כולה, פניה היפות אדומות מהתרגשות. היא קמה מהמיטה בסערה,
ונעמדת מולי מנסה להביט אל תוך עיני, אבל עיניה רק מתרוצצות
בהיסטריה על פני גופי, "אל תלך" היא לוחשת, לחישה אחרונה
ונואשת כשהיא רואה  אותי לובש את המדים, נועל את נעלי הצבא
השחורות הגבוהות ומרים את הרובה שהיה מונח לצד המיטה. אני מחבק
אותה, מנשק ברפרוף את שערה, "אני אוהב אותך" אני לוחש "ואני
נשבע שאחזור, אני נשבע, זה היה רק חלום חמודה שלי, רק חלום..."
היא מיישרת אלי את מבטה ואומרת "אני לא אוכל לחיות בלעדיך, ורק
שתדע שאם אתה תמות, אני לא אתאבד, כי אין כלום אחרי המוות,
ונוכל להיות יחד רק בחיים, אתה שומע מה שאני אומרת?" היא צועקת
"אתה שומע. ולמרות זאת אתה הולך ומסכן את החיים שלך, שאחריהם
אין כלום. ואל תחשוב שאני לא יודעת אני יודעת  מה אתה חושב,
אתה מאמין שיש גן עדן וכל הבולשיט הזה, אבל אין. אז רק שתדע
שאני לא אתאבד, אלא אסבול כל החיים שלי, אחנק מכל נשימה." היא
משתתקת, מתישבת על המיטה ומרכינה את ראשה, ממקמת אותו בין
ברכיה, "אל תלך" היא לוחשת שוב ורואה פתאום את הדמעות הגדולות
והשקטות שהחלו לזלוג מעיני, ואז היא קמה בשקט, ומלטפת בעדינות
את הפנים וחזה שלי, מחבקת אותי, כמו נפרדת, ולבסוף קמה ואומרת
"להתראות" בעודה סוגרת אחריה את דלת חדרי.
אני יורד למטה. אמא שלי יושבת ושותה קפה ליד שולחן המטבח החום
הגדול, "ממש מציאה" היא אומרת עליו בכל הזדמנות, "כזה שולחן
נהדר, מחזיק מעמד ונראה כמו חדש כבר עשרים שנה". ככה היא אמא
שלי, יכולה להיות מאושרת בגלל שולחן. אני לא יכול.
היא קמה ומחבקת אותי חזק, מאמצת אותי לחזה "תשמור על עצמך בן
שלי" היא אומרת, כמו שתמיד היתה אומרת כשנפרדנו, "מבטיח" אני
עונה לה. "מה קרה" היא שואלת "רבת עם שירה?" הנדתי בראשי
לשלילה, "לא אמא, סתם, רע לה." היא מחבקת אותי שוב, בחוזקה "גם
לי רע כשאתה הולך." היא אומרת, מגניבה בין לבין מבטים אל
השולחן, "כדי להירגע", היא אומרת. "קנינו אותו ביום שנולדת"
היא מפטירה, "את מה?" אני שואל, נחלץ מידיה שעטפו אותי "את
השולחן, את השולחן..." היא מלמלת, חוזרת אל הקפה שלה "את
השולחן".
אני יוצא החוצה, השמש זורחת ושופכת על הכל אור זהוב, השמים
כחולים, כחולים ונקיים מעננים, יום נהדר למות בו, אני חושב
לעצמי, מרגיש איך מלותיה של שירה מתחליות להשפיע גם עלי, אני
ממהר להתעשת, זה רק חלום.

השמים השחירו והתמלאו בכוכבים. אדמת הבור היתה קרה ולחה כנגד
גופי, ושגב הצית סיגריה, "הבני זונות לא יתחמקו מאתנו הפעם",
הוא לוחש ממורמר. זהו הלילה השלישי שאנחנו שוכבים במארב ומחכים
לחוליית המחבלים שתופיע, המפקד אמר שהמודיעים שלו בצד"ל קבעו
בוודאות שהמחבלים נמצאים באזור, אז אנחנו מחכים. אני די מפחד
למות, ורציתי להגיד את זה לשגב, אבל התביישתי, למה שדווקא שאני
אמות פתאום? הוא בטח ישאל, אבל לא יכלתי שלא לחשוב על המילים
של שירה, גם אני לא יכול לסבול את המחשבה, למות ולא לראות אותה
יותר לעולם, עד שהיא תגיע לגן עדן. עם היא תגיע, מעניין עם גם
אלו שלא מאמינים בו מגיעים אליו לבסוף, אני מקווה שכן, חשבתי
לעצמי.

עברו שבועיים עד שהודיעו לנו שאנחנו יוצאים בסוף השבוע, את
המחבלים תפסנו כבר בערב הרביעי למארב, לא היו נפגעים. מלבדם.
השמחה על החופשה פשטה בנו כמו מגפה, אבל אני חושב שאני שמחתי
יותר מכולם, אני חוזר בחיים, למרות הנבואות של שירה, לא ניפרד.
אני כבר כל כך רוצה לראות אותה, רצה אלי, שערה מתבדר ברוח, כל
כך יפה... ככה עליתי על האוטובוס, מרחף בין דמיון למציאות, חסר
מנוחה. עצמתי את עיני ובמשך כל הנסיעה, חלמתי עליה, מריץ בראשי
את אותו הקטע שוב ושוב עד שיכלתי לתאר אותו בפרטי פרטים. היא
רצה אלי, מאושרת, זרועותיה פרוסות, והיא כל כך יפה, כל כך שלי,
לנצח.
האוטובוס נעצר, ואני לא האמנתי שהגעתי הביתה, אני יורד ממנו
בצעדים מהירים ונחושים, ורואה אותה רצה אלי מעברו השני של
הכביש, היא זורחת מאושר, עיניה נוצצות, ואני רץ לעברה,זרועותי
פרוסות, רק עוד צעד...
צעקה מזעזעת חותכת את האויר. המכונית האדומה מתנגשת בה, היא
נהדפת לאחור, הישר לזרועותי, אני צורח, הכל התמלא בדם והנהג
המבוהל יוצא ממכוניתו בריצה, מחזיק את ראשו בין ידיו, "לא!!!"
אני צועק, אוחז בגופה החם, ידי מגואלות בדמה, "לא!!!
לא...נפרד" אני בוכה. צעקותיי מתערבבות בקולן המתקרב של סירנות
האמבולנסים, "למה לא אני? למה לא אני" אני ממלמל ללא הפסקה,
נחנק.
כעבור מספר רגעים אני מרגיש את זרועותיה החמות, הבשרניות של
אימי עוטפות אותי, קולה המרגיע אומר "יהיה בסדר, בוא, בוא נלך,
זה נגמר. ערכתי את השולחן, ואפילו שמתי מפה לבנה..." היא
אומרת, ואני ממלמל "שולחנות לא גורמים לי אושר" ונותן לה
להוביל אותי אל תוך הבית.