[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יפעת דהן
/
הסיפור שלנו

זה היה יום ספונטני לגמרי, כמה ימים אחרי ערב חג הפסח. ימים
שלמים תכננו את הפגישה.
את פניך לא הכרתי ולא ידעתי, רק את קולך, התומך והמחמם.
"יש לי חדשות רעות וחדשות טובות לספר לך" אמרת לי ברשמיות. "מה
את רוצה קודם?".
"את הרעות" אמרתי.
החדשות הרעות היו שהוא יורד לאילת לסוף שבוע, מה שהרס לנו את
הסוף שבוע להיפגש. אך החדשות הטובות הן שתוך שעתיים בערך הוא
יכול לבוא לאסוף אותי וניפגש כבר היום.
התחלתי להרגיש את המערבולות בבטן כשאמרתי שנעביר את הפגישה
לאותו הערב.
הרעידות בידיים וברגלים הקשו עלי להתארגן לפגישה שלי עם בחור
שאני לא יודעת איך הוא נראה. אפילו הדמות שדמיינתי לעצמי בראש
כבר לא נראתה מציאותית.
בשעה עשר בלילה במדויק יצאתי מהמכונית של חברה שלי מתרגשת
ולחוצה לקראת הפגישה עם הגבר שאיתו אני הולכת לבלות לילה.
הצפיות היו בשמיים והפחד לאכזבה בצבץ לו כשסגרתי את דלת
המכונית.
הרמתי את ראשי מהרצפה וראיתי את דמותך, מאור. מואר באור בהיר
של הלילה האביבי, מושיט את ידיו קדימה לחבק אותי. "שלום שלום"
אמרת לי עם חיוך ממיס לבבות. "היי" אמרתי.
ומהר מאוד נכנסנו למכונית. חיבקת את ידי והתקרבת לנשק אותי.
"רגע חכה שהיא תיסע" אמרתי בטיפשות, ונשיקה רפה נחתה על שפתי.
הבטת בי בעיניים המבריקות שלך בחיוך מתקתק. הזיפים שלך דגדגו
את שפתיי והתענגתי על ההרגשה. ליבי פעם בחוזקה והלחץ התחיל
להופיע החוצה. הוא שם לב שהייתי לחוצה וניסה להרגיע אותי בכל
דרך אפשרית. הבטתי אחורה על העיר המתרחקת ועל הגבר שנוהג לידי,
ולפני שהספקתי לחשוב פעמיים כבר שאלת אם אני בטוחה שאני רוצה
לבוא ולא לחזור הביתה. אך לא הייתי מכונה לוותר על הלילה הקסום
איתך.
"לאן ניסע" שאלת. "לים" עניתי, אישרת את פקודתי ונסעת. ידך
ליטפה את רגלי משתוקקת למגע, וראשי התפנק על כתפך. מחכה כבר
לרגע שאוכל לגעת בגופך.
במבטים גנובים חיוכים סמוקים וליטופים חמים עשינו את דרכינו אל
הים.
החזרת אותי 10 שנים אחורה לאחד המקומות שהילדות נחרטה בהם, לא
הייתי יכולה לבקש משהו מושלם יותר. "בוא אני חייבת לעלות לבמה"
אמרתי. תפסת אותי מאחור וחיבקת אותי, לא מרפה מגופי בלהט. עזרת
לי לעלות במדרגות וסובבת אותי. "נרקוד" שאלת בחיוך מסתורי שאי
אפשר היה לסרב לו.  שרת לי בלחישות באוזן וכל גופי הצטמרר.
הבטתי בעינך וראיתי בהן ברק, משהו חדש, מיוחד, אוהב.
כשכבר נישקת אותי ושכבנו יחד במיטה מחובקים, ידעתי שלבי נתפס,
ואין שום דבר שיוכל לעצור את זה, גם אם המחיר יהיה פגיעה
חוזרת. רציתי לחזור להעניק אהבה ולקבל בתמורה, ידיעתי שהדרך
תהיה ארוכה אל הלחימה הייתה שווה.
העיניים שלו דיברו בעד עצמן, היה בהן משהו מיוחד ניצוץ שהיה
כבוי זמן כה רב. אך יחד איתו הפחד והצל תמיד רדפו אחרי, אך לא
הייתי מוכנה לוותר.
כל כך נהנתי להיות איתו, בסביבה שלו. לצחוק מהשטויות שלו ולשתף
פעולה מידי פעם, הרגשתי שלא יכולתי לבקש מאהב טוב יותר ממאור
שלי, שהאיר את חיי. ממש כך, קילף את הקליפה החיצונית והוציא את
הבחורה שנחבאת לכלים. אך הכל סבב סביב התמיכה בי. ולמרות האושר
והחיוך שעלה על השפתיים ההתאהבות שגדלה והתעצמה מיום ליום
נתגלתה כחד צדדית להכל.
"הוא רק מזיין אותך" אמרו כולם "למה את לא מצליחה להבין את
המשמעות של העניין". באמת שלא הייתי מוכנה. "הוא שונה, הוא לא
ינצל אותי, מאור הוא לא כולם" ניסיתי לשנות דברים. "את חיה
בבועה, את עיוורת מהמילים שלו מהמגע שלו" המילים חדרו לתוכי.
אך לא הייתי מוכנה לוותר, רציתי להילחם להשיג את מה שאני רוצה.
"הוא יבין בסוף" אמרתי בחוסר רצון. "הוא יבין".  
הוא גרם לי לאושר ולאט לאט נפתחתי בפניו חשפתי את האני האמיתית
והורדתי מסכות. ליבו ניפתח אלי באיטיות, פחד לחשוף את עצמו
ולהישרף שוב. מיום ליום גיליתי אדם מדהים ומקסים ביופיו
הפנימי, מלא ברגש ואהבה לתת.
ישבנו באוטו באחד המצפים בעיר ודיברנו, פרשנו את הקלפים על
השולחן והוצאנו את כל הרגש החוצה. "איכפת לי ממך את לא מבינה
את זה? את סתם מזיקה לעצמך לפעמים!" צעקת עלי כמו מטורף. ''אני
לא יכולה לקחת צעדים אחורה מבן אדם שאני אוהבת, שהוא חשוב לי
ושאני צריכה אותו בחיים שלי. אל תגיד לי שלא התפתח אצלך משהו,
אישזהו רגש, ניצוץ קטן!?" הוא לא ענה, ישב והסתכל עלי בעיניים
מלאות מילים שמפחדות לצאת.  
"בואי רגע" הוא אמר. "תני לי את האוזן שלך" הסתכלתי עליו, לא
מבינה מה פשר העניין. לפני שהספקתי להבין מה קורה נלחשו
באוזניי שלוש מילים שהעבירו רטט בכל גופי. "אני אוהב אותך"
הרמתי את עיניי ושאלתי "אתה באמת מתכוון לזה". "באמת באמת"
ענית לי. העיניים שלך כמו תמיד דיברו בעד עצמן.
אין דרך לתאר את האושר שגרמת לי, את התקווה שנתת לי שיום יבוא
ונהיה באמת מאושרים ביחד.  התחלה של משהו מיוחד.





כל זה קרה לפני שנה ושלושה חודשים. הפעם הראשונה שנאמרו
באוזניי שלוש מילים שמביעות רגש אמיתי ואוהב. מאז הכל רק התחזק
והתהדק.
אהובי, רציתי להגיד לך תודה. תודה שנשארת, תודה שהצלחת לאהוב.
תודה על כל האהבה שאתה מעניק לי שהיא אין סופית. תודה על ההבנה
והתמיכה והסבלנות.
תודה שאתה אוהב, תודה שאתה גורם לי לאושר שמחה וחיוכים, תודה
שאיכפת לך.
והכי הכי חשוב תודה על היותך פשוט אתה, האיש הכי מדהים ומקסים
בעולם. מלאך טהור ויפייפה שלי.
אני אוהבת אותך... ושהמשך הדרך תהיה רק מלאה בטוב...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יום אחד אולי
אפרוס כנפיים...
וזה יהיה ממש
פצצות!


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/8/04 4:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יפעת דהן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה