בנצי שומאכר

"קאאאאאאבלו אותו!!!", צרח המנחה בגרון צרוד, מזיז את הוילון.
ניגשתי לבמה, מסדר את המיקרופון ומחכה בחושך. פנס אחד, בודד,
האיר עליי...
"שלום לכם, קהל נכבד!!!", אמרתי באידיש, "היום הלכתי לרופא
לבדוק את הטחורים שלי... אני עירום על המיטה, כמו בשנת תרפ"ט
עם הזונה ההיא מהאצ"ל, כשפתאום אני מרגיש שהידיים של הרופא
גולשות ל... גולשות ל... נו, אתם יודעים איך זה!!!"
רעמי צחוק נשמעו.

"אמרתי לו, 'דוקטור, אל תיגע בי בלי לקנות לי ארוחת ערב!!! אני
ליידי אחרי הכל'. בקיצור, אחר כך הוא דוחף לשם פנס ושואל אותי
על השותף שלי, שמחה ברנר... אמרתי לו, שהדרעק הזה ברח עם אשתי
ואני לא רוצה לשמוע עליו... אז הוא אומר לי, 'אתה יודע, אתם
צריכים לצאת למסע הופעות משותף ביחד...' אז התעצבנתי, 'דוקטור,
הופעה עם שמחה ברנר, הרי אני שונא אותו?!' אז הוא עונה לי,
'לא, אתה והפרוסטטה שלך, זה ממש קרקס, מה שהולך שם למטה!'..."

למחרת הלכתי לתחנת המשטרה, ממנה אני מתפרנס כרגע, באותו היום
בו חזר השמנצ'יק המקריח הזה...

רב-סמל שי (נימני) שרשנשבסקי

הוא התיישב על הכסא מולי, פניו הסמוקות חבולות וסימנים סגולים
עליהן...
"תעביר לי את הקערה!!!", שאג כרישי, ידו עטופה בתחבושת.
התעלמתי ממנו, מפנה את עיניי למקום אחר.
"בבקשה...", לחש כרישי בכעס כבוש, "תעביר לי בבקשה..."
ראיתי איך הוא זז באי נוחות, נאנק בכאב, והתחבושת המטונפת שלו,
שכתמי דם עליה, מפריעה לו לזוז. אז ריחמתי עליו והעברתי לו את
הקערה. אני לא בנאדם רע או משהו כזה.
הוא חטף מידיי את הקערה, מחייך כמו חתול שנתנו לו לשמור על
השמנת והתחיל לחתוך את האבטיח לפלחים.
"אז מה... ראיתי, שקיבלנו לעבודה רוסי בתור מנקה... מרוקאי הוא
הסגן של ציגלר, רוסי בניקיון, מה יהיה הסוף?!"
"ומה אכפת לך...?", חייכתי.
"אני לא סובל את הרוסים השיכורים האלה... בכל חדר מדרגות אני
רואה איזה הומלס גומע וודקה. הם פשוט מטנפים לי את המדינה..."
הוא זרק את קליפת האבטיח ופרס ממנו קוביות קטנות.
"תשמע, אתה לא באמת רציני, מה...? הם לוקחים את העבודות, שאף
אחד לא מסכים לקחת, אחרי שבארץ שלהם היו..."
"אינג'ינירים, הא?!", שאג כרישי, חותך בצל לפרוסות, "כל
הבלופים שבעולם, ואתה בולע!!! תראה לי היום מנקה, שלא אומר,
שהוא מדען אטום!!!"
הוא זרק את קוביות האבטיח ופרוסות הבצל לקערה הגדולה, מערבב
הכול עם חתיכות זיתים וגבינה מלוחה...
"תגיד, אתה באמת הולך לאכול את המאכל הסוטה הזה?!",  נרתעתי
בבחילה.
"מממממ... זה טעים, שחבל על הזמן...", נהם כרישי בהנאה, "אתה
פשוט לא יודע מה אתה מפסיד..."
הוא הושיט לפיו כף גדולה, עמוסה בקוביות אבטיח ובצל...

רב-פקד קארין ציגלר

"אתה חייב לגשת לשוחח עם דוקטור קולק...", ניגשתי באותו יום
לעמוס, שעמד וחייך ליד חדר הישיבות. כרישי גנח במרחק מטר
מאיתנו, מהדק את התחבושת על הפצע...
"מצטער, אבל לא...", חייך עמוס חיוך מוזר, שהבליט את אפו
הארוך.
"מה לא...? אני חייבת לעמוד על כך שתיפגש עם פסיכיאטר, אחרי מה
שקרה אתמול...", התעקשתי.
"אני לא נפגש עם רופא האליל הזה...", חייך חיוך עקום, כאילו
שהוא מכיר אותו ולא מהיום.
"ציגלר, מתי מתחילים...?", שאלה יעל בקולה הנעים, מסדרת את
מדיה.
"תכף נתחיל, תיכנסי עם נימני וציון לחדר הישיבות...", עניתי
לה, "עמוס, נדבר אחר כך, השיחה לא הסתיימה..."
"בקשר לרופא השייסה הזה...", גחך עמוס והטעים במבטא את המילה
הגרמנית, "השיחה בהחלט הסתיימה..."

כולם התיישבו בכיסאות, שניצבו מול הלוח, מחכים שאתחיל.
"לכל אחד מכם יש מה לתרום לתחנה!!!", הרמתי את קולי, מצביעה
בידי על הלוח, נעלי העקב שלי רוקעות על הרצפה, "אבל משום מה
הדבר לא ניכר בדו"ח הפשיעה הזה!!! ניתן לקחת יוזמה, אתם
יודעים..."
"בשלב הזה היא אומרת, שצריך לנהוג יותר בחריצות... תראה מה
יהיה", לחש עמוס בגיחוך לנימני, 2 מטר ממני...
"כן, עמוס, זה נכון, אתם יכולים להפגין מעט יותר חריצות!!!",
צעקתי והרמתי את הבריסטול, מצביעה על הבריסטול הבא, "וגם...
למה כולם צוחקים...?", התעצבנתי, כשרעמי צחוק נשמעו בחדר.
הרמתי מבטי לבריסטול, מבינה שמישהו החליף לי את הבריסטול
בתמונת תקריב של חריץ התחת של כרישי...
"חחח... חריצות רצית, חריצות קיבלת...", התפקע עמוס, רוקד את
ריקוד הילד הדביל בבלייזר הסגול שלו, "אחחחח, זה ענק!!! הו-אה
מה קרה, ציגלר אכלה אותה!!!"
"אחחחח אחחחח, התפרים!!!", געה בצחוק כרישי, מורט את שיערותיו
הלבנות הבודדות, כשהתחבושת שלו האדימה, "חריצות!!! ענק!!!
שמישהו יהדק לי את התחבושת, אני חושב שעשיתי נזק לעצמי מרוב
צחוק!!!"
"אתה מדבר על הבריאות שלך?!", הופיעו משום מקום פניו המקומטות-
עגלגלות של בנצי שומאכר, שחייך חיוך ליצני...
הוא קינח את אפו ההונגרי הנפוח (הוא לא הונגרי, אבל האף שלו
כאילו כן) לתוך ממחטה והמשיך...
"לי יש כאלה טחורים גדולים, שאני כבר לא מחרבן כמו שצריך...
התחלתי לחרבן מתוך שני קשים. כשאני מתכופף עם התחת כלפי מעלה,
זה נראה כמו ילד מכוער, שמוציא חלב מקולקל מהאף, או שוקו..."
"בנצי, לך מפה, זה לא מתאים עכשיו!!!", גערתי בו, "ועמוס, בתור
פקד בתחנה והסגן שלי, ממך ציפיתי ליותר... תגידו, זה רק אני או
שיש רעש איום בחוץ...?"
"אני אלך לבדוק...", התנדב עמוס בחיוך ממזרי, שמח על ההזדמנות
לסיים את הנזיפה. אחרי שיצא, פתחתי את הדלת מעט והצצתי. ליד
המחשב הטרנטע, שתמיד עושה רעשים כשמפעילים אותו, ישב ולדימיר,
המנקה החדש שלנו. ולדימיר בחור רזה ונמוך קומה, כזה איש צנום
ושקט ושכשהוא מדבר- קשה להבין אותו. הוא החזיק את הספונג'ה ביד
אחת ובידו הרזה השנייה גלש באינטרנט.
"תגיד, שאלת בכלל אם...", יצאתי מחדר הישיבות, מרימה שוב קול.
"ציגלר, תני לי לטפל בזה...", הניח עמוס כף יד מרגיעה על כף
ידי.
"עמוס..."
"בחייך, ציגלר, אני מתע... כלומר, אני מבקש ממך..."
הנהנתי בראשי לאישור והוא פסע בנעליים הצבאיות המרשימות שלו
לעבר המחשב.
"אני שונא את השוויצר הזה...", נאנח נימני.
עמוס זקף את מלוא קומתו המרשימה ונעצר ליד ולדימיר.
"תגיד...", שאל בקשיחות, "ביקשת אישור להיות פה מהבוס?!"
"לא, אבל אני...."
"תשתוק ובוא איתי לחדר ליד!!!", צעק עליו עמוס. ולדימיר, בראש
מושפל, הלך אחרי עמוס לחדר המנוחה. הוא סגר את הדלת ונשמעו משם
צעקות. לא ידעתי מה הוא אמר לו, אבל זה די עודד אותי, שהוא
לוקח סוף סוף ברצינות את תפקידו בתור הסגן בתחנה שלי...

ציון

"בעוד עשר דקות יגיעו לביקור המפכ"ל רב-ניצב שוסטר והסגנים
שלו... תתכוננו ותיראו ייצוגיים...", הודיעה בקול רישמי הבוס
שלנו.
"לי אישית לא תהיה בעיה עם להיות ייצוגי...", צחקתי וסידרתי את
העניבה האפורה שלי.
"יש לך עיניים ירוקות מדהימות...", אמרה בקול רם יעלי שוסטר,
'הבת של',  "וכשאתה צוחק, הן מבריקות בצורה מיוחדת..."
"זה רק נדמה לך...", הסמקתי.
"אני חייב ללכת", מלמל פתאום עמוס, "לא יכול להישאר פה..."
הוא רץ לכיוון דלת הכניסה, מעלה בי חשדות שונים...

"ציגלר, האבחונים של הצוות כבר מוכנים...", אמר בקולו הערב
דוקטור קולק, שנכנס לפתע, מחזיק את התיקים מתחת לזקן הצמרירי
שמכסה את סנטרו.
"דוקטור קולק, לא עכשיו...", קטעה אותו ציגלר, "עוד שנייה נכנס
המפכ"ל, אין לי זמן לזה..."
"זה בסדר, אני אבוא אחר כך...", חייך אריאל קולק, "מתי שנוח
לך..."
"שלום לכולם, התגעגעתי...", נהם המפכ"ל שוסטר, מלווה בשני
לובשי מדים עם דרגות, "מה שלומך, רב-פקד ציגלר?"
"הכל כשורה...", חייכה חיוך מנומס ציגלר ולחצה את ידו, "התחנה
מתנהלת כמו שצריך..."

"איפה היית, כשביקר אותנו המפכ"ל...?", חקרתי את עמוס, כשחזר.
הוא החוויר, מחליף צבעים במהירות.
"היו לי סידורים בעיר, קניתי מוצרי חלב וכאלה... גם לך לא יזיק
סידן לגדילה, גמד..."
"מה...?", התבלבלתי.
"מה ששמעת, זה ממש לא נחמד לדבר עם גמד חטטן עם אף ארוך..."
"אתה יודע... אני מבין מה אתה מנסה לעשות...", הצלחתי איכשהו
להעלות חיוך ממזרי על שפתיי, "אתה יודע, שבררתי במחשב ואתה לא
רשום בשום מקום בתור שוטר...? לפי דעתי, אתה מסתיר משהו. לפי
דעתי, פחדת לפגוש את המפכ"ל..."
"אתה מדבר שטויות...", אמר עמוס בשקט אופייני למרגל לשעבר
(לשעבר, עלק...)
"לא לדעתי..."

"ציגלר, משהו קרה. לדעתי, זה חשוב שתגיעי...", אמר עמוס,
כשנכנס למשרדה של ציגלר, חמור סבר באופן לא אופייני.
"אתה מפריע לי באמצע שיחה...", רטנה ציגלר.
"זה באמת חשוב...", התעקש עמוס. הוא סימן בידו לכיוון המסדרון
ורעשים של נעליים צבאיות לצד נעלי עקב נשמעו, כשהלכו זה לצד
זה.
עמוס התיישב ליד המחשב והדליק אותו. המחשב נהם נהמה של חיה
פצועה והתיקיות הופיעו. הדבר היחיד, שהפריע בכל זה, היתה הודעה
ענקית, שהופיעה על המסך ובה כתוב:

נא הכנס דיסק לכונן A:

ביטול

"זה בסדר, אני אכבה והכול יסתדר...", ניחמה אותו ציגלר והדליקה
מחדש. המחשב בשלו, עם אותה הודעה.
"למה  ההודעה לא נכבית, כשאני לוחצת עליה...?", התעצבנה
ציגלר.
הדלקתי את המחשב בפינה שלי, מתכנן לערוך את האתר המשטרתי.
"ציגלר, זה אותו דבר אצלי!!!", נבהלתי, "אני חושב, שיש תקלה
בכל הרשת!!! עדיף, שננתק את כל המחשבים שלנו ונראה מחר מה
קרה!!!"
כעבור דקה בערך הבחינה ציגלר בעמוס, מגחך בצד.
"עמוס, יש לך מושג מה הולך פה?!", שאלה בטון תקיף, כשהאסימון
החל לרדת לה...
"עבדתי עליכם!!!", נחנק עמוס מרוב צחוק, "עבדתי עליכם!!!"
"מה בדיוק עשית...?"
"לחצתי על כונן A, שהיה ריק, וכשהופיעה ההודעה, לחצתי על print
screen, העתקתי את המסך לתוכנת ציור ושמתי את זה בתור טפט!!!",
הודיע בחיוך עמוס, שנרגע מהתקפת הצחוק.
"אתה... אתה...", אמרה ציגלר בכעס ולפתע התחילה לצחוק. כולנו
צחקנו. טוב, חוץ מנימני, אבל זה קשה מאוד, שלא לאהוב את הלץ
הגדול הזה, עמוס...

"תגיד, עמוס, יש לך זמן לדבר...?", שאלתי אותו, כשישב על הספסל
ועישן את הסיגריה שלו, מחייך חיוך של ג'וקר.
"כן, בשמחה. אתה בטוח, שבא לך דווקא עכשיו...?"
פתאום הרגשתי גל חום אדיר, אין לי מושג למה...
"תשמע...", מלמלתי, "יבש לי בפה פתאום ואני מזיע, איכפת לך
שנדבר על זה אחר כך...?"
"זה בסדר", חייך חיוך ממזרי, מגרד את אפו המצולק, "זה
בסדר..."

אחרי העבודה לקחתי מונית לבית של עמוס, גם כי מעולם לא הייתי
שם וגם כי ציגלר הטילה עליי למסור לו משהו. הגעתי לבניין מוזנח
ומתקלף ביפו. כל כך מזוהם היה המקום, שהתרחקתי מהמעקה כל הזמן,
שלא יטנף לי את החליפה... עליתי במדרגות, מהרהר בראשי על
הסיבה, שעמוס מסתיר משהו. אולי הוא עדיין עובד, איך לומר,
"עבורם"? הרי פעם איש מוסד, תמיד איש מוסד...
הגעתי לדלת עץ ישנה ומתקלפת, ששני כדורים עברו בה פעם והותירו
בה חורים... דחפתי מעט את הדלת, שהיתה פתוחה...

בתוך הדירה, ליד המחשב של עמוס, ישב ולדימיר הצנום וגלש ברשת.
עמוס ישב לידו ושוחח איתו. השיער הארוך שלו היה פזור והוא נעל
נעלי בית סמרטוטיות.
"שלום, ציון...", הופתע מעט עמוס.
בחדר שררה דממה מביכה. שתקנו שלושתנו, עד שעמוס פתח את הפה...
"בוא שנייה לצד, אני חייב לדבר איתך..."
הלכנו למטבח. עמוס סגר אחריו את הדלת.
"תשמע, ציון...", אמר במבוכה עמוס, "ציגלר היא אולי מפקדת
מצוינת, אבל בכל מה שקשור להבנת בני אדם היא טיפוס של נהלים...
היא לא מבינה שום דבר מלבד החוקים. ולדימיר הפר את הנהלים
הנוגעים לגלישה ברשת, בגלל שאח שלו גוסס והוא מנסה לבצע מחקר
רפואי עצמאי במנועי החיפוש. אז החלטתי לעזור לו... אני מבקש,
שלא תספר לאף אחד, זה יביך את ולדימיר וגם..."
טפחתי על גבו הרחב כדי לעודד אותו.
"זה בסדר, עמוס... אני לא אספר לאף אחד, שאתה בעצם בחור טוב...
אני לא אביך אותך... אני חושב, שזה מאוד יפה, מה שאתה
עושה..."
"אני לא בנאדם רע...", אמר עמוס בשקט, "אני פשוט בודד, אז אני
עובד על אנשים בעיניים כדי לשעשע את עצמי..."
"אבל תגיד לי...", הנחתי יד מרגיעה על כתפו, "למה כל השטויות
האלה...? אתה באמת רוצה, שאנשים יחשבו, שאתה פסיכי...?"
עמוס צחק במשך דקה.
"שיגידו...", אמר פתאום, פניו עולצות, "לרוב האנשים יש צד אפל,
אבל הם מכחישים את קיומו... כשלעצמי, אני נהנה לרקוד עם הצל
שלי, להשתעשע עם האפלה."

רב-סמל שי (נימני) שרשנשבסקי

"אחחחח... כואב לי...", גנח כרישי בכאב, נע בכבדות לעבר חבילת
התחבושות שעל השולחן.
ירד גשם בחוץ, מה שדי מפתיע בהתחשב בשרב, שהיה קודם לכן.
"אולי תיקח משכך כאבים מהארון...?", הצעתי לו, כשהגשם בחוץ
מתגבר והרוח מייללת.
"כן, אולי אני אקח באמת...", גנח כרישי, כשלפתע הברק הבריק
בחוץ ונשמע הרעם.
לאורו של הברק, בידיים רועדות, הרים כרישי קופסת תרופות, שכתוב
עליה:
שלדון גרין תעשיות בע"מ

הסופה השתוללה בחוץ, מקפיאה אותנו עד לעצמות, בזמן שכרישי לקח
עם מים את התרופה...