בצל המוות ליבו פורח לאיטו, זוהר בחשכת עולמו הקודרת.
והוא לבד שם, יחיד.
לבדו יצמיח חיים, לבדו יאבד אותם.
בשתיקה.
ולא יבין הוא האדם, לא יבחין במכאובו, בפלא הקטן. עד אשר יגסוס
לו ויתנדף למרחק.
ומהו הריגוש ההוא, אשר מרגיש פועם בורידיו?

בצל מוות, בים הגופות, בין נחלי הדם ואוקינוסי הנשמות
האבודות.
הוא מוצא חיים, תאווה, סיפוק...

קום אדם ועוף הרחק, כמו ציפור, פרפר קטנטן, אל עבר המרום
הקודר, חתוך בכנפייך את ענני השמים, ובמקורך אחוז בבשך אחיך
הדומם, כשם שעשית לאורך כל הימים.
ותצחק! תצחק, כשתרגיש את הטעם על לשונך, תצחק! כי בחייך לא
טעמת דבר כל כך טוב, כל כך עוצמתי.

בצל מוות הוא נותר שם.
ליבו בבוא הזמן הוא ידעך, לב אנוש, כה חלש ופגיע ואין בו בעצם,
שום תא בעל ערך.
החיים הם שדה קרב.
כמו מלחמה הם:
בלי תכלית, בלי מטרה, עוברים בשל טיפשות ורצון לשליטה.
והתוצאה: מוות, הרס וחורבן...
חיו של אדם מתקיימים בצל המוות.
וליבו בקרב תמידי, מכור ויודע מראש.