מתררררומם בנחישות של חיית-ענק
מעל הקרקע הנבעטת,
רוקדת כל הגבעה

רוקדת בעל כורחה, הגבעה
החולשת דרך-קבע
על גבולות המותר והאסור
(שלא יסתננו הגעגועים
אל חצר ביתי)

טררטורררר מלכותי, עצל,
קרב, רחק ושוב סבב,
כובש עוד דונם במרחבי בטני,
כשהמדחפים דוחפים את מציאותי
לידי חאקי צבאי.

צריך היה לנוע כפי שנע -
דרך תפאורת הפסטורליה,
שיחוג עיגולים בבשר הרוטט
כדי ששורת זכרונות מפותלת
תצעד לעבר פיתחי העצב שלי.


וכמו שבא -
נסק ממני לחלום אחר
צפונה אולי, ולתמיד.