נוסע ברכב של ההורים.
בטוח, היום אדע היכן את נמצאת.
מה מעשייך, מה שלומך, מאושרת או לא.
ואולי, רק אולי יש סיכוי, שלזרועותיי המלטפות תשובי, היום.

הדלת נפתחת, מולי היא עומדת
"שלום! ידעתי שתבוא"
ברקע פתאום בכי של תינוק.
היא מכניסה אותי לביתה.
הריח בבית הוא ריח של התחלה ושל פריחה.
ריח, שמוצאים רק בבתים של הורים טריים.

במשך 5 דקות ארוכות אני יושב בסלון, ממתין לגזר דיני.
היא חוזרת, מתיישבת לצידי ואומרת:
"היא כבר לא איתנו".
אני שואל למה היא מתכוונת.
"לפני שנתיים הייתה תאונה. היא נלחמה שלושה ימים, מאז היא כבר
לא כאן"
"אני לא מבין על מה את מדברת"
והיא משיבה בחוסר סבלנות מסוימת:
"היא איננה, היא כבר לא נושמת, כבר לא חיה"
אני שואל בהיסוס מסוים, כאילו מסרב להאמין:
"היא מתה?"
ובקול חרישי עם עיניים דומעות היא עונה את הגרוע מכל - "כן"
ואז מוסיפה "תמתין דקה, יש לי משהו, שהיא תרצה, שיהיה שלך"

עוברות 10 דקות.
אני עדיין לא מבין.
לא מעכל.
איך זה קרה?
יש לי כל-כך הרבה מה לומר.
אני מתגעגע.
אני אוהב.
רוצה לבקש סליחה.
לחבק, לנשק.
להגיד לה - אני אוהב אותך.
למה עכשיו?

היא חוזרת ומגישה לי יומן בכריכה ירוקה
ואומרת "זה היה שייך לה".
אני לא מבין.
"תקרא את העמוד הראשון, ותבין"
אני קורא קצת, מבולבל, עדיין לא קולט את רוע הגזרה.
מביט בעיניי חברתה הטובה
ואומר "חיפשתי אותה, רציתי לבקש סליחה"
היא הביטה בי ואמרה "היא סלחה לך כבר מזמן"


16.03.04