נכתב לזכר ליעם גלעד ז"ל...

לא מצליחה לתפוס
לא מנסה לקלוט.
לא רוצה להבין את זה,
מעדיפה שלא לראות.

לא, לא נתפס לי בראש,
כי אולי זה עוד סיוט?
לא נתפס בלב ולא בנשמה,
כי אולי זאת היא המציאות.

איך? למה? איך?
מה עוד נותר לי לומר?
איך להגיב?
ולמה זה עדיף?
ואיך שזה לא יכאיב?

ומחר, מחר שוב אני אקום,
וזה יהיה שוב, יום רגיל כביכול.
שוב,
לבוא לבית ספר, להיכנס לכיתה,
אך בהפסקות אתה כבר לא תהיה שם.
לא עוד,
לא תשב לך עם הדיסק-מן, מאזין למאטל הכל כך מוכר וידוע שלך.
בועט קלילות ברגליים לפי קצב המוסיקה.
לא עוד.

רק לשבת בפינה, שהכנו לכבודך,
רק לשבת ולהביט בכל התמונות.
תראה אותך מחייך,
ובתמונה שאתה רוקד בטיול השנתי.
תראה אותך מנגן בתופים, שמח, מאושר.
לא שיגרת לנו סימן אפילו לא רמז,
נכון, השתמשת בפעמון,
וצלצלת בו המון,
אך לא כדי שאני נשמע אותך, ונרוץ אליך במהרה.
צלצלת בפעמון של הדלת הסופית!
רצית כל כך שיפתחו לך,
וכשהיא תיפתח אתה תעלם- ולא תהיה ממנה דרך חזרה!

כי קיים רגע אחד של חוסר הבנה, חוסר אונים,
מין רגע אחרון, סופי, שמוביל אל הסוף הכי קיצוני!
שאחריו לא יבואו עוד רגעים!
אז אני לא רוצה לנסות אפילו לחשוב את מחשבותייך,
לא רוצה לחלום את חלומותייך,
לא רוצה להבין, לקלוט, לתפוס.

ולא יודעת אם לבכות או לכעוס...