פרק ראשון - חוזה

אני על תנאי עכשיו.
העלו אותי למשפט וגזרו את דיני.
אני בגלות עכשיו.
"בין השיטין."
נגיד שזהו שמו של המקום.

אל בין-השיטין הגעתי אחרי שהכול נגמר. במקום הזה, בכפר הקטן
הזה, הכול פתוח לפני ואוכל להתחיל מבראשית. אחי הקטן פשוט בא
ולקח אותי, ומאז אני כאן, "בין השיטין", בבית הישן שבחצר
האחורית של אחי - הגינה מוקפת ברושים, בין עצי שיטה צהובי
כרבולת חורצות קאלות ענקיות לשון צהובה. הגנן ניכש את כל
העשבים השוטים ונכנס עם טרקטור לחצר כדי לעקור את הטפילים,
שנכרכו סביב הברושים, והבית צוחצח והולבן. הייתי צריכה להגיד
שישתמשו בקצת צבע.
אiפיר ונטע, התאומות של אחי, משתוללות כל היום אצלי בחצר.
להוריהן עשרים דונם וארמון מפואר, אבל החצי-דונם "שלי" יותר
שווה. הן בגיל המצחיק הזה שבין נזלת לנזמת.

ישבנו על הנדנדה בגינה.
"כבר ראיתי אותך פעם," אמרה נטע.
"סתומה," אמרה אiפיר ובעטה ברגליה בכוח באדמה, "בטח שראית
אותה. היא אחות של אמא."
"לא, את סתומה," אמרה נטע. "תפילי ככה את הנדנדה. היא אחות של
אבא, ואומרים דודה."
"כיף שבאת, דודה, קודם היו פה רק טפילים..."  אמרה אiפיר
והישירה מבט אל נטע, "...ועשביה ונחשים."

אפשר להבחין ביניהן.
"אתן לא דומות."
"דומות, לא זהות," אמרה נטע.
"ממה הצלקות?" אiפיר מיששה את לחיי. הן התלחשו רגע, צחקקו זו
באוזני זו, ואז פנתה אלי נטע, על פניה ארשת שגרירית כבודה כל
כך. כמעט התפוצצתי מצחוק.
גם היא.
"אמא אמרה שעשית טאטו שלא הצליח, ושבגלל זה אסור לעשות טאטו
ופירסונגים."
"אמא צודקת," אמרתי, והראיתי להן את הסימן השני, הישן
והמטושטש, שעשה לי הרצל לפני שנים רבות.

"כבר ראיתי אותך פעם, חיילת, את המ"כית של הרצל."
"נכון, איך אתם קשורים?"
"בשבילך אני התאום שלו, בני."
"אתם לא דומים."
"דומים, לא זהים. כדאי שתצאי מהדאווין, בגללך הרצל הלך לכלא,
ואת לא מידביישת להישפט על עבירת-הופעה ולבוש?"
"אני אצא זכאית."
"אין לך סיכוי. זאתי לא שופטת, היא שוחטת."

ככה נפגשנו, בני ואני.
בשמאל ימין.
לפני עשרים שנה.
הוא הצעיד אותי למשרדה של השופטת הצבאית.
ויצאתי בהצדעה.
זכאית.

"יצאת זכאית? מה אמרת לה?"
"שחיילת בחופשה פטורה מלבישת מדים."
"את בחופשה?"
"עד שנגמר לי הפס."
"אז כל אחד יכול להסתובב ככה עם מדי-בי"ת מצ'וקמקים."
"זה החאקי של אחי."
"הוא ג'ובניק?"
"לא, הוא ילד, רשג"ד בצופים. אלה לא מדי-בי"ת, אני לגמרי על
אזרחי. רשמתי על זה פטנט, בני. המניאקים לא יכולים לתפוס אותי,
אבל מצד שני אין לי בעיה לתפוס טרמפים, אני נראית כמו חיילת."
"את בתזונה."
"למה?"
"למה ככה, למה בכוונה בישלת את זה!"

היה בו משהו חד וחריף ומצוחצח. כמו בהרצל, אחיו התאום. אבל
בעוד שחריפותו של הרצל, החייל הכי מופרע במחלקה, חתכה בבשר
החי, היה בני מעודן יותר.
והוא צדק. עשיתי את זה בכוונה וכלום לא קרה.
אפילו השוחטת חייכה.
בסוף המשפט התעגל סימן הקריאה של פיה והפך לסימן שאלה חייכני.

"זה רק ספורט, בני, התערבתי עם עצמי שאעשה את זה."
"את עושה דברים בשביל הספורט, דברים שאפשר לעשות אותם ואפשר גם
לא לעשות אותם, את חושבת שאפשר ככה ואפשר ככה, לבדוק מקומות
צרים."
"כולם עושים את זה."
"לא כולם, לא כל האנשים דומים."
"אתה לא דומה לאח שלך, הוא כזה... אתה יודע, ואתה בסדר."
"גם הרצל בסדר, רק  מתי שנולדנו היה חסר לו קצת אוויר במוח.
היה אפשר לשקול את שלושתנו במכולת, תשע-מאות גרם חמוצים,
תשע-מאות גרם גרעינים וקילו חלווה."
"שלושתנו? מישהו חסר?"

"חסר החלווה.
פעם היה לנו עוד אח.
האמא שלנו היתה  מחלקת תה בלשכת המס, ותמיד ביום בחירה של הרצל
היא היתה לוקחת יום חופש. אבא שלנו אמר 'צריך לעשות כבוד למי
שהביא לנו את המדינה, מי שעושה כבוד מקבל כבוד.'
אז האמא עשתה כבוד, וגם יצא לה טוב. היום-בחירה של הרצל יוצא
בדיוק באמצע החופש הגדול, והיא היתה יכולה לקחת את הילדים לים.

ביום בחירה של הרצל היו שותים בלשכה מים מהברז. במילא בקיץ חם
לשתות תה.

אבל היה קיץ אחד שהפקידים בלשכה שתו מים מהברז בלי שאמא  הלכה
לים, למה שלושתנו נולדנו יחד בדיוק ביום בחירה של הרצל.
אבא שלנו עשה כבוד וקרא לנו בנימין, זאב והרצל. הרצל ואני
והאחים הגדולים שלנו, גולדה, דיין, בלפור, גוריון, זלמן
ואשכול, היינו רצים מהר. רק זאב היה מתוק וכבד כמו חלווה עם
פיסטוקים ונדרס ברחוב ליד הבית מתי שהיינו ילדים.
זהו.
לך יש משפחה? עוד אחים חוץ מהרשג"ד?"

"לא, רק הרשג"ד ואמא ואבא והחנות מכשירי כתיבה שלהם, 'ספרא',
בטח אתה מכיר."
"באה לסרט?"
"אפשר."
סתם עניתי. בכלל לא חשבתי.
"הסנדק."
-?-
"בסינמטק. כל החלקים."

"אני גמורה. מתי זה נגמר, בני?" לחשתי.
הזנב שלי דאב. כבר יותר מחמש שעות-ישיבה חלפה הפאמיליה
הסיצילו-אמריקנית מול עיני.
"תראי אותו," בני אמר. "הכי אני מת עליו, על האשכנזי שלהם.
הקונסיליירה."
"רוברט דובאל. נכון, הוא שחקן מעולה."
"חייל מעולה."
"כמו הרצל," חייכתי בחושך. אם מישהו מהבסיס היה רואה אותי כאן,
מסתנדקת, שוברת דיסטנס, היו שוחטים אותי בלי משפט.
"הוא סיפר לי עלך, איך זה שבחורה מתזזת אותו אחרי הפעילות."
"הוא אגוז קשה."
"הוא בטוח שנדלקת עליו."
"איך אפשר?"

הרצל. ריח סיגריות עז הילך לפניו, וראשו, גדול וקיסרי, התנוסס
על גוף קטן ודק רגליים. תווי פניו חדים ועיניו תכולות ונוקבות
וחיוכו דק ומחודד-שיניים והכול ננעץ בך כמו קרס. הרצל לא דיבר,
הוא ליחשש. ההתפרצויות שלו היו מתוזמרות היטב, פיאניסימו
ופורטיסימו. זעקות ולחישות.
"בת-זונה!"
מסך עשן וניחוח טבק וערפל כבד ווריד פועם בצוואר ההולך ומתקרב
אלי. עוד מעט יקום עלי המון חייליו-מעריציו, איש איש וכלי זינו
עמו, סכינים, מזלגות, קנקנים וסירי ענק.
"למה מי, מי תגיד להרצל לעשות כלים?!"
"הרצל, אחרי כיבוי-אורות בחגור מלא ליד הדגל." באור-חשמל מלא
היטבתי את משקפי-הדיסטנס על חוטמי והתאפקתי לא להתפוצץ מצחוק,
אולי זה היה צחוק היסטרי, אבל הסיטואציה היתה מצחיקה.
סרט.
"זונה בת-זונה..." סינן שם מישהו. "...מזלך שלקחו לו את הסכין,
תשמחי שעוד לא נתנו לנו נשק."

דומים ולא זהים. הסתכלתי בבני. האף החד והסנטר המזדקר היו
זהים, גם העיניים שננעצו קודם במסך הגדול ועכשיו בי.

"הרצל תקף אותי, אחרת הוא לא היה עולה למשפט."
"אל תזבירי! ככה הרצל ואני לימדנו חד ת'שני, אף פעם לא
מזבירים!"
"הוא אמר לי שהוא יסגור לי את הכניסה לתל-סייפא."
"הוא יכול. אנחנו גרים בכניסה לתל-סייפא, בשיכון גימל."
"זה לא הפסד כזה גדול," חייכתי. "מי בכלל רוצה לנסוע לשם?"
"הוא באמת חייל טוב, הרצל. גם את תהיי, אם תפסיקי כל הזמן
לצחוק. אם מישהו מאיים עלך, את צריכה לעשות לו כבוד."
"להרצל?"
"למה לא? אבל התכוונתי לדברים שהוא אמר. תעשי להם כבוד, אל
תעשי מכל דבר צחוק. מי שעושה כבוד מקבל כבוד. זה שיעור ראשון.
אחרי הצבא תבואי תלמדי אצלי."

אחרי השיעור הראשון אצל בני היו הרבה מבחנים וחזרות על החומר,
גם אחרי השיעור השני ואלה שאחריו:
לא כל האנשים אותו דבר.
יש אנשים שצוחקים כל הזמן, שהכול בשבילם זה "ספורט", ויש כאלה
שעושים כבוד ומקבלים כבוד.
יש אנשים כמוני שחושבים שהם הכי חכמים בעולם, שאפשר ככה ואפשר
ככה, ויש מי שיודע איך הדברים עובדים באמת.
יש אנשים כמוני שנהנים להסתכן "בקטן", ויש שאוהבים סכנות חדות
כסכין.
יש כוח אמיתי, כזה שבא מבפנים, ויש כוח שבא מהדרגות.
"כמו אצלך!" אמר הרצל ושיחק בסכין שלו "מה היית שווה בלי המ"מ
והמ"פ והרמטכ"ל ששמרו עלך?!"
"תשמור על הפרצוף שלה," היה בני אומר, והרצל מהנהן בכובד ראש.
"פרצוף טמבל ששווה זהב."

ב"משרד" שלי נהגו והתבצעו עסקאות מורכבות מכפי הבנתי. בני
והרצל מידרו בקפדנות. את הפאמיליה לא הכרתי, חוץ מגולדה, האחות
הבכורה, שהיתה מגיעה לפעמים למשרד, חולצת מולי כפות רגליים
נפוחות ומביטה בי במבט שאומר: "כרגיל. שניים סוכרזית."

זה מצחיק על מה שאנשים מתערבים, על המדד והדולר, על אחוזי-מעבר
של בגרויות, על מזג-האוויר, על תאונות-דרכים, על פרטי-פרטים
במשחקי-כדורגל, באיזו דקה יכניסו את השער הראשון, כמה עבירות
יהיו לכל קבוצה, איזה הרכב יעלה ראשון, תואמי-טוטו,
תואמי-לוטו. בבחירות לכנסת היה יוצא אצלנו עשן.
והמון כסף.
"תגידי, פרצוף טמבל," אמר הרצל, "מתי ראית כל כך הרבה כסף? אצל
אבא שלך ב'ספרא'?"
"זה כסף שחור," אמרתי.
"מתוק דבש," אמר הרצל, ודחף לי כמה שטרות בפנים.
"תשמור על הפרצוף שלה. היא צודקת," אמר בני.
"תכבס אותו," אמרתי "תכבס אותו אצל קירשנר."

לא הפכתי לקונסיליירה ממש. לפאמיליה מתל-סייפא לא היה כסף
לשלוח אותי ללמוד משפטים. הייתי קונסיליירה שלא מהמניין.
קירשנר ממפעל הפיס עזר לנקות את הכסף מהשחור שדבק בו. בני
והרצל היו מקבלים ממנו רשימות-זוכים, מעבירים להם את
כספי-ההימורים ובתמורה מקבלים מהפיס כסף זך.
בעצתי הפכו הגובים של בני לחיילים ממש, מאבטחים. בעלי החנויות
הוציאו להם תלושי-משכורת ושילמו עליהם ביטוח לאומי. לאחר
תקופת-אכשרה היו ה"מאבטחים" עומדים בלשכות-התעסוקה ומקבלים
דמי-אבטלה.

אז איך אחרי עשרים שנה של חיילות טובה ולמידה שקדנית, אחרי
עשרים שנה שלא הרמתי טלפון הביתה, הגעתי אל מאחורי הדלפק של
חנות לצרכי-משרד?
איך קרה שקירשנר מהפיס הוכנס אחר כבוד לניידת, והווריד הפועם
בצווארו של הרצל כמעט והתפוצץ כשהתנפל בידיים פשוטות אל
צווארי:
"הרגת אותו, זונה, הרגת אותו. חשבת שאת יותר חכמה מכולם, שאפשר
ככה ואפשר ככה. עכשיו רק הרצל נשאר. חוזה המדינה. עופי מפה
לפני שאני גומר עלך!"
חד וחריף ומצוחצח. הרגשתי איך החיוך שלי נפתח.
בצד אחד.
בצד שני.
מאוזן לאוזן.
"תחייכי, זונה, שיידבק לך החיוך לפרצוף."


אני על תנאי עכשיו.
הרצל העלה אותי למשפט וגזר את דיני.
אני בגלות עכשיו.
מעצר-בית בלי בית, רק החצר האחורית של אחי, הרשג"ד.
מסתבר שאבא-אמא חיים בלונדון.
מסתבר שהחנות עברה לאחי.
"ספרא" מתה, תחי "אiפי-נט"!
איך שהזמן טס.

אחי פתח שבעה סניפים לאiפי-נט. הכי גדול נמצא כאן, בפארק
המסחרי שנבנה על בריכות-הדגים המיובשות של בין-השיטין.
"אiפי-נט" זו אימפריה, ולתאומות שלו, אiפיר ונטע, קרא אחי על
שמה, או אולי להיפך.
מי שעושה כבוד מקבל כבוד.
אני בגלות עכשיו, כבולה אל תחום-המושב, חיוך-תמיד מקועקע וחתום
בפני, חייליו של הרצל צצים בכל מקום כמו חיילי-משחק המחוברים
לקפיץ, והכביש שב ונסגר.
אבל מי בכלל רוצה לנסוע?


ת.