במקום ההוא קוביות החיטה היו מסודרות בשורות סימטריות להפליא.
מאחוריהן השמש הייתה יורדת, באותו הקצב, כל ערב מחדש. אנטנות
ענקיות סימנו תחנת חשמל מרכזית.

אני הייתי רצה בין הקוביות מפעם לפעם. כשהרגליים הכאיבו לי
הייתי מתיישבת על אחת מהן ומחכה שהזמן יעבור. במחזה השמש
השוקעת הייתי צופה יום יום, בערבי שישי הקפדתי לקחת איתי עוד
מישהו לשם. היינו שוקעים, מתערבבים, נצבעים בכתום של השמש.
השמיים קצת סגולים, לפעמים ורודים, תמיד משתנים.

כשאת מביטה במחזה הזה, המוח מתרוקן או מתמלא במחשבות בקצב
מסחרר. לרגע את אילמת מבפנים, ברגע שאחריו את מקיאה מילים
שהצטברו איפשהו בין הריאות לגרון.

אין לך דרך לאחות את עצמך, היד חבושה רק כדי לשמור שלא תתפרק
לגמרי. סרטים אמריקאים מוקרנים עכשיו ברחבי העולם, במוח שלך
בין השאר. חתיכות קטנות קטנות של זיכרון וגעגוע מתפזרות על
האדמה הצהובה. זוהי השעה בה הצל שלך הולך לפנייך, השמש מסנוורת
את העיניים הרגישות שלך. את רצה מולה עד לרגע בו את נכנעת
ונשכבת לישון על קוביה צהובה. טרקטור חורש את האדמות הסמוכות.


הכל מסתכם בכוס מפלסטיק שאת אוחזת ביד רועדת. בתוכה מיץ ורוד
שבעוד שניות ספורות יתפזר על האדמה, בתוכה. כששופכים את כל
תכולת הכוס במהירות לא שמים לב לאן בורחת כל טיפה. כשמתקרבים
ונותנים לכל טיפה ליפול מעצמה, שמים לב פתאום, איך שהיא נהיית
שמנה ועגולה, ושניה אחר כך היא כבר מחלחלת לתוך האדמה, אפילו
יוצרת גומה קטנטנה.

את מתכסה בשמיכות של חול, שם בארץ השמש השוקעת. מישהו מדליק את
האנטנות בתחנת החשמל הסמוכה. הן פולטות אנרגיות לכל מיני
מקררים, בכל מיני מקומות. את נאנחת. זוג כפכפים נשמטים מידייך.
עכשיו הקוצים ידקרו את כפות רגלייך החשופות, הרכות. זוהי הפעם
הראשונה שאת מוותרת על בהייה ממושכת. הרגליים מושכות אותך
מזרחה, משהו צועק לך להסתובב ולחזור. את מסתפקת במבט אחרון מלא
ביאוש לעברה, הפעם את מסתנוורת קצת פחות.
שם, בארץ השמש השוקעת.