[לקח לי המון זמן לפרסם את זה. יש כאן משהו מאוד מאוד אישי,
לפעמים זה מרגיש קצת יותר מדי, כאילו מישהו מחטט בבפנים של
הנפש. בסוף החלטתי כן לפרסם. לפעמים הידיעה, שאנשים קוראים, או
לפחות המחשבה, היא מנחמת, או מעודדת, לפחות עוזרת להעביר את
הימים.
אם כבר אני משתפכת, נדמה לי שזו ההזדמנות לומר תודה לכל האנשים
הנפלאים שקוראים, שכותבים, שמגיבים, ששולחים מיילים מרגשים...
טכנית הם נחשבים לוירטואלים, אבל אני מוצאת בהם דווקא המון
אמת.
תודה.]

פרולוג
איש אוהב אישה, אישה אוהבת איש.
חתול כתום מסתובב בגינה שלהם. על הקיר ציור, שהיא ציירה,
ומתחתיו תמונה, שהוא קנה בביקור האחרון שלו באיטליה. טלויזיה
קטנה, שמשדרת רק שלושה ערוצים, מיטה זוגית, חלון שמשקיף לכלום.
מאפרה ששניהם מתעצלים לרוקן, קופסאת סיגריות. פסנתר, ישן, שהיה
של סבתא שלה. שני טוסטים לארוחת בוקר. מכונת כביסה, וחבל
לבגדים. ארון מיושן, מישהו מסתכל מהצד, מישהו מחייך,
הוא מעיר אותה בנשיקה. היא שוכחת מהכל ומתעוררת נקיה.
בוקר חדש.

1.
כמה מילים על אהבה:
למקרה ששכחת, אני עוד כאן. מדי פעם פותחת ספר ומשכנעת את עצמי,
שלקרוא יעשה לי טוב. למקרה שהרגשת פעם בודד, אנחנו ביחד. אפשר
כבר לשכוח, ממה שהיה. מי שהלכה ממך, בטח לא תחזור. עכשיו יש
אותי, יש אותנו, יש נשימות ונגיעות, קטועות. יש קול שביר
להיאחז בו באמצע הלילה, יש רכבת כל שעתיים, תמיד אפשר להגיע.
אם שכחת, תעצום את העיניים ותיזכר. כל אחד יתקדם כמה צעדים, עד
שניפגש. למקרה ששכחת, אני עוד כאן, עוד אוהבת אותך.

2.
הוא-
השאיר המון צלקות. הסתלק עם חתיכות ממני. היה חוזר מדי פעם,
מחביא אותי בין ידיו, הייתי קונה אותי ממנו. הוא היה ממכר,
לפחות כמו הרוח. בקיץ היה לנו טוב. בחורף היה לנו טוב.
ההתנהלות סביב העונות היתה לנו טובה. רק האביב, האביב הארור,
לקח אותי ממנו. ההתחדשות, שהאירה את שדות הפרחים, השמש, שהעירה
את הקוצים המתים, הרגה אותך. בשבילי, אתה תישאר. בשבילך? יהיו
עוד הרבה. העיניים שלך, תמיד נעוצות. המילים שלך, תמיד קרובות.
מה שלא יהיה, אתה תישאר אצלי, בפנים, במקום שאיש לא ייכנס אליו
לעולם.

3.
עומר.
כמה שאת לא מסתובבת, את באותו המקום. בלילה יש כאן קולות של
עטלפים. בבוקר הכל נראה רגיל, שליו, ככה זה בעומר. כשיוצאים
לפארק לעשן סיגריה, תמיד רואים קיפוד. כשנוסעים לתל אביב, תמיד
מרגישים כאילו זאת ארץ זרה. כשמדברים עם מישהו, תמיד הוא שואל
איפה זה. כשעוברות השנים, את מתרגלת לאותה התשובה, עומר, חור
ליד באר שבע. כשאנשים צוחקים וחושבים, שגרים פה באוהלים, את
צוחקת בחזרה. כשאת רואה גמל ליד הקניון הגדול, את צוחקת עוד
יותר. כשמישהו בא לבקר, הוא תמיד מתפעל. כשהירח מציץ, את תמיד
חושבת. כשאת נמצאת יותר מדי זמן באותו המקום, את מתחילה
להשתגע. כשאת מתיישבת על ספסל ברחוב, את תוהה אם באמת תצליחי
אי-פעם להתנתק מהמקום הזה, ורק אז את מבינה, שתמיד יהיה בך
משהו ממנו.

4.
במדבר- -?
יותר צופים, הרבה יותר טוב? הבית השני שלך או הראשון שלך מתחיל
להתמוטט. דווקא סמכו עלייך, שתבני אותו מחדש, אבל את נכשלת.
מבישות אותך מחשבות כאלה, שמוכרחים לחשוב. הערכים מתפוררים מול
חבורת ילדים שמנים, שמקללים בכל מיני שפות. את חושבת איך פעם
הכל היה אחרת. נדמה לך, שכאן בנית את עצמך, שבלי המקום הזה
היית פיסת אבק בחברה המגוחכת הזאת. שם תופסים ממך. אם לא היית
לוקחת תפקידים גדולים, בטח היו מתאכזבים. מדי פעם פוגשים מדריך
מפעם, וזה עושה די טוב, זה עושה נעים. האימפריה באדום-כחול
נראית לך הפעם די פתטית וככל שאת מתבגרת, את מבינה איפה את
נמצאת. שנה הבאה כבר לא. את הבית השני שלך עצוב לך לעזוב לא
פחות מהראשון. עצוב לך עוד יותר לחיות בידיעה, שאפילו שם
נכשלת. מוזר, חשבת שזה עושה לך טוב. כשאמא שלך איימה עלייך,
שתוציא אותך משם, נלחמת בה במילים יפות, הזכרת לה שוב ושוב,
שרק שם טוב לך. לפחות פעם.

5.
המעי הדק שלי,
עם הכל, עם הכל אפשר לחיות. קצת קשה לחיות עם עצמך. אפשר לחיות
עם עוד אנשים בתוך הגוף. אנשים, שמדברים על הפרעות דו קוטביות,
כל כך בטוחים בעצמם. השקט הזה מזכיר לך, שהסערה קרובה. עם הכל
אפשר לחיות. אם לחכות בתורים לבדיקות נחשב לבילוי, אני מחשיבה
עצמי לבליינית. לפעמים מתחשק לי לזרוק הכל, ללכת בריאה ברחוב,
לשאוף אויר נקי של יום. אני בסדר, אני מזכירה לעצמי מדי פעם,
ושוב אומרת תודה, שאלו הצרות שלי.
עם הכל אפשר לחיות, לפעמים גם איתי.

6.
התבגרות?
אולי. מיצוי עצמי? כבר אמרתי המון פעמים. הזדקנות איטית, כמו
ספר שמן, שמצהיב. ברחבה הגדולה של בית הספר אין יותר ילדים,
שמשחקים בכדור. בדשא האחורי יש תשעים ילדים, שמחזיקים סיגריה
ביד רועדת, מדברים על העתיד. בדואר כולם מקבלים דפים מהצבא, את
לא. בפני המורים שלך את מתגאה, שאת תתרמי למדינה, אולי סופסוף
תצליחי לשנות את העולם כמו שכל כך רצית פעם.
אז הם קראו לך אידיאליסטית, היום הם קוראים לך טליה.

7.
האנשים שלי...
כולם כעסו. כולם אהבו, כולם חיבקו. אני מבקשת סליחה על הכל.
האשמתי את עצמי הרבה פעמים. להאשים את עצמי זה הפתרון הכי
מהיר. להתאהב בילדות עם נטיות הרסניות הפך לתחביב. כל
נסיונותיי לסלוד מהתחביב נכשלו. היום אני יכולה להריץ שמות
בראש. אני אוהבת את כולם. אף פעם לא הפסקתי לאהוב. בנקודת זמן
מסוימת פתאום אני מבינה, שאין לי זמן בכלל. אני מתמכרת למשחק
מטופש, לילד שקופץ על מדרגות מקרח. אני מבזבזת את הזמן. אני
מתגעגעת אליהם, אני מפחדת לומר. אני מודה בלב, ולפעמים גם
כותבת, תודה.


אפילוג
בלילה היא תלך לישון מאוחר. הוא יתעורר מדי פעם לוודא, שהכל
בסדר. היא תחייך ותגיד, שכן. היא תחייך ותדע, שכן. החתול הכתום
יקפוץ על המיטה וימתין לחיבוק שלה. היא תנסה לתמצת כמה
מהדברים, שמחזיקים אותה שפויה בדף וירטואלי. הידיעה, שהכל יכול
להימחק בשניה, תעביר בה צמרמורת של פחד. היא בכלל לא מעוניינת.
היא תספר את הסיפור שלה מעיניים, שלא רואות כמוה. היא תכתוב את
כל מה, שהיתה רוצה להיות. היא יודעת, שהיא כבר לא היא, וזה
נחמד לה להשתנות ביחד. הוא יתעורר שוב, הפעם יחבק עד שתירדם
ביחד איתו. היא יודעת, שככה זה טוב.