היה לכל אחד מאיתנו תפקיד: אבא היה מסתובב באזור ומנסה להרוויח
כסף מזדמן כדי לקנות עוד בקבוקי בירה, ואני הייתי אמורה לדאוג
שתהיה לו ארוחה חמה כשהוא חוזר. הייתי הולכת לפחים שליד
המסעדות הקרובות, שם תמיד היו הדברים הכי טובים לאכילה,
ולפעמים, כשסם שוטף הכלים עבד שם, היה אורז לי בקופסאות קלקר
אוכל מהמסעדה - אבל זה קרה רק כשזו הייתה המשמרת שלו, והוא
בדרך כלל עבד בלילה, כשאני ישנה.
אבא היה חוזר מאוחר, בשמונה או תשע. אני הייתי מבעירה מדורה
קטנה ומבשלת לנו משהו מכל הזבל שמצאתי, הוא היה הולך ונכנס
לארגז שלו, וכשאני מתעוררת, הוא כבר לא שם, אבל אני לא דואגת.
כשלא היה לי מה לעשות, הייתי הולכת למרכז הקניות הקרוב. הייתי
מנסה לתת מבט רעב במוכרי הנקניקיות והפופקורן, ולפעמים זה היה
גם מצליח לי. ואז הייתי הולכת להסתובב ליד חנות הצעצועים,
מסתכלת בבובות הבארבי החדשות, בדובונים הגדולים, ברכבות
החשמליות, ומנסה שלא לבכות לנוכח כל מה שהפסדתי, לא להתייפח
בכל פעם שאני רואה ילדה קטנה יוצאת מהחנות ודובי גדול בידיה,
אבא תמיד אומר שיש אנשים שיש להם מזל, אבל גם לנו היה פעם
מזל.
פעם כשהבטתי בחלון הראווה, עבר זקן אחד ליד החנות, ופתאום הוא
נעצר והביט בי, לא הייתי רגילה שמביטים בי. הוא חייך ושאל אותי
"מה את רוצה מהחלון חמודה?" ואני, שהייתי כל כך מבוהלת באותו
רגע, ברחתי משם. אחר כך עוד התחרטתי, אבל כשחזרתי הוא לא היה
שם.
כשאבא שמע שאני מסתובבת במרכז הקניות בזמן שהוא מסתובב, הוא
צרח עלי ואמר שאני צריכה להתבייש שזה מה שאני עושה, שהוא קורע
את עצמו בשבילי, ובזה נגמרו הביקורים במרכז. לאט לאט אבא
הרוויח פחות ופחות, יותר ויותר אנשים כבר ראו את תרגיל
ההתעלפות וכבר לא האמינו לו, ואפילו את הפח שלי מישהו אחר
כנראה תפס, וכבר לא היה שם די מזון.
לילה אחד ראיתי אותו מתלבש והולך למרכז הקניות. "אבא, מה אתה
עושה?!" שאלתי. "אני הולך לחנות התכשיטים", הוא ענה. "אבל סגור
שם עכשיו, ואין לנו כסף לתכשיטים, ובשביל מה בכלל אתה זקוק
לתכשיטים?" והוא נאנח ושאל אותי "את זוכרת שסיפרתי לך על
הכלא?"
"המקום הנפלא הזה? שמגישים לך שלוש ארוחות ביום? ושיש שם מיטה
ומקלחת ו..." "כן, בדיוק. לשם אני הולך עכשיו" וברגע הזה עיני
התמלאו דמעות "תן לי לבוא אתך, אבא! בבקשה, גם אני רוצה לאכול
שלוש פעמים ביום, ולישון על מיטה, ולהתקלח, בבקשה!" אבל אבא
פשוט ליטף את ראשי ורץ למרכז הקניות, ומאז כבר לא ראיתי אותו,
עכשיו הייתי לבד.
כבר לא היה כסף (לא שהוא עזר לי קודם לכן), וכבר לא היה אוכל
בפח, ואני הייתי מתעלפת לעיתים קרובות יותר, אבל הפעם באמת
מרעב. התגעגעתי לאבא, חשבתי על כמה טוב הוא מבלה שם וזה גרם לי
להיות יותר עצובה ויותר חולה. ואז נזכרתי במה שאבא אמר כשאמא
מתה: "אל תדאגי, אמא נמצאת עכשיו בגן-עדן, שם יתנו לה בגדים
יפים, ואוכל טוב. בעצם, אני די מקנא בה." אמא מתה ממחלה
מסתורית, לפני הרבה זמן, התגעגעתי אליה, והחלטתי שגם אני אלך
לשם.
לקפוץ, חשבתי, מגורד השחקים הכי גבוה (קיוויתי למות ללא כאבים,
כאב לי כבר מספיק), ולהשאיר כתם דם גדול על הכביש הראשי, אולי
אפילו יראו אותי בחדשות, אולי אפילו אבא יראה, ואולי הוא אפילו
ירגיש קצת אשם.
מצאתי את גורד השחקים הכי גבוה והתחלתי לעלות למעלה, בכל קומה
היו אנשים ששאלו "מה את עושה כאן ילדה?" ואני עניתי שאמא שלי
עובדת כאן בתור מנקה, ואני מחפשת אותה. לבסוף מצאתי דלת קטנה
שהובילה אל הגג.
עמדתי על הקצה, ופתאום עלתה במוחי מחשבה מוזרה: "אולי אני כבר
מתה?" ומהר ירדתי מהקצה.
אבא פעם אמר לי, שלמתים אין צל. חיפשתי הצל שלי בכל מקום על
הגג, אבל פשוט לא מצאתי אותו,
הוא כבר קפץ.
