[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ביומולדת של הנכד גררו אותנו ללונה-פארק. בת שלי מאוד מאמינה
בגיבוש המשפחתי, כדי להעשיר את החוויות של הילד, אבל לנו כבר
קשה להתרוצץ איתם לכל מקום, אפילו עם כל השיפוצים הביוניים, אז
כשהם רצו עם הנכד לרכבת השדים הטרנס-גלקטית המתנגשת, נשארנו
בחוץ. הסבתא רצתה לחכות להם ביציאה, אבל היה שם רעש וילדים
צועקים ולא היתה לי סבלנות, אז השארתי אותה לחכות וניגשתי
לעשות סיבוב קטן על מכונות הזמן.
במכונות הזמן התור היה דליל יחסית וראו בו לא מעט מבוגרים.
נכון, גם פה היו החבורות של הילדים הצוחקים והצורחים, אבל מה
יש להם יש לעשות במכונות הזמן? ניכנסו לרבע שעה - עשרים דקות,
רצחו את המורה למתמטיקה בעריסתה או ניטרפו על-ידי אריה
בקולוסיאום ברומא ופרצו החוצה בהמולה, רצים כבר לתור לרכבת
השדים הטרנס גלקטית המתנגשת. המבוגרים לעומתם התמהמהו יותר
במתקן. אני נשארתי בפנים שלוש שנים.
העיניין עם מכונות הזמן הוא שבעצם אין דבר כזה, זמן. רגע לא
רודף רגע, סיבה לא מקדימה את התוצאה, גורם לא משפיע על ניגרם.
הכל זו סתם אשלייה שניבנית במוח שלנו, דרך להסדיר את הדברים
שקורים באיזה רצף הגיוני. כמובן שברגע שגילו את זה, כל הנחות
היסוד האקסיומטיות שעליהן התבסס המדע כולו הפכו בבת אחת
מופרכות יותר ממצעה של מפלגה קומוניסטית. נכון, המדע איכשהו
קירטע הלאה, והמדענים המשיכו לגלות תגליות מופלאות ולהמציא
המצאות אדירות, אבל רואים בפנים שלהם שהלך להם מזה כל הפאן.
קניתי כרטיס וניכנסתי לחדר קטן ואפלולי, שריצפתו היתה מלוכלכת
באבק, גרגרי פופקורן מעוכים ומקלות של צמר-גפן מסוכר. תיכוניסט
עם מכנס קרוע קם מעל כיסא חורק בפינה, הוריד ממדף עמוס קופסת
פלסטיק שחוקת-פינות שהיבהבו בה כמה אורות, וסידר לי אותה על
רצועה, תוך שהוא מדקלם לי איך העסק עובד. "בחוגות האלה אתה
מכוון לך את השנה והמקום, בשני הכפתורים האלה אתה מריץ קדימה
ואחורה, כדי לכוון לך את הזמן בדיוק, תשחק איתם חופשי. אם קורה
משהו לך או למכשיר, או מנסים לקחת לך אותו, אתה מוקפץ אוטומטית
ישר חזרה לכאן. זהו. מה עוד? טוב, אין נסיעות לעתיד, ואין למה
שאתה עושה או רואה שום השלכות היסטוריות. יאללה, תעשה חיים
סבא".
זה כמובן היה בגלל חוסר הסיבתיות שביקום. בתור לפני היו שני
בחורים מגודלים שתיכננו לחזור לברלין 23' ולהכניס להיטלר מכות
רצח. "אני יודע שזה לא ישנה כלום," אמר אחד מהם, דור רביעי
לשואה שהודח השבוע מקורס טייס, "אבל זה יעשה לי הרגשה טובה
יותר". הבטתי בהם לוחצים על הכפתורים במכשירים שלהם ונעלמים עם
מחבטי הבייסבול שלהם בהבזק של אור סגול. האצבע שלי ריחפה מעל
החוגה, ועברתי ברגע בראשי על ששת אלפים שנות היסטוריה מתועדת.
חשבתי על רומי וביזנטיון, חצר המלכה אליזבת ופריז של פיקאסו
וגרטרוד סטיין. עכשיו שהכל היה במרחק לחיצת כפתור, כבר לא בער
לי כל-כך לבקר שם. כל המקומות האלה, שקראתי עליהם בספרים, הם
לא אומרים לי כלום. חוץ מזה, אנחנו הזקנים מעדיפים את הבית.
"תגיד," שאלתי את האחראי בעודי מכוון את החוגה, "אין הגבלת
זמן?
הצעיר רק גיחך לעצמו, כאילו אמרתי איזו שטות סנילית. לחצתי על
הכפתור.
חזרתי לבית-הספר היסודי שלי. היום כבר אין דברים כאלה, חוץ
משנים-שלושה אתרים היסטוריים. עשיתי סיבוב. במגרש בין שני
המיקלטים היתה חצר המשחקים, עם הבורות של הגוגואים חפורים
באדמה החולית. עברתי מאחורי המיבנה הנמוך והארוך שבו שוכנו
הכיתות, רגלי כושלות על תלוליות עפר במבוך החפירות שהוקרב על
מזבח שיעורי החקלאות. פה זרענו פעם צנוניות ופה בכיתה ב' הראתי
את התחת שלי למי שביקש. אפילו הצעתי לערוך את המופע בשיעור
קבלת שבת, אבל המורה הטילה וטו. בחורה מיסכנה, רק יצאה מהסמינר
ועם מה היתה צריכה להתמודד. הצצתי בכיתות לזהות פנים מוכרות.
הנה הבחורה הזאת עם העיניים היפות שהתחתנה עם קבלן, והנה הטמבל
מכיתה ז' שהיה ניטפל אלי בשאלות, מגחך לשמע הגדרותי רבות-המעוף
למושגים כמו "ויברטור" ו-"דגדגן".
נעצרתי ליד עץ החרוב, תלשתי פרי וריחרחתי את המתיקות היבשה
שדבקה בידיים. עדיין אין לי מושג איך בר-יוחאי חי מהדברים האלה
חמש שנים. נזכרתי איך נפלתי מהעץ הזה, את מכת הפחד שהלמה בי,
את ההקלה כשענפים נמוכים עצרו את הנפילה, והיד שלי שיחקה קצת
עם הקדימהאחורה. התמונה היטשטשה, אבל ראיתי מספיק כדי לעצור
כשהופיע הילד עם העלים בשיער והשריטות על הרגליים שהוריד את
עצמו בזהירות לקרקע. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו. "אל תפחד ילד,"
לחשתי וליטפתי את ראשו, "אם הייתי יכול, הייתי מביא לך שקית
גוגואים".
והאמת היא שהייתי יכול. הייתי יכול הכל, כמו איזה חומר ניקוי
פלאי המנקה את כל כתמי העבר, מסיר ליכלוך עיקש גם מהפינות
האפלות ומרפא פצעים וחבורות. וכשהראש שלו היה בידים שלי,
החלטתי שלמה לא, הרי אין פה עניין של הגבלת זמן.
כל-כך הרבה פאקים היו לילד הזה בחיים, תאמינו לי שזה לא היה
קל. האינסידנט ההוא עם התחת. הילד ההוא שהרג לו את העכביש.
התקל עם המורה למלאכה. נכון, היו טובות הנאה, כמו לשתות מיץ
תפוזים "גולדסאן" מבקבוקי זכוכית, לראות את אירוו קפלן
בתוכניות ללימוד אנגלית ולאכול עוף מטוגן בשקית נייר מ"מיסטר
צ'יפס" בכיכר מלכי ישראל כאילו זו אמריקה. אבל תאמינו לי, זה
היה ממש מפעל חיים, כי אז בא תיכון. עבודת עריכה ושיפוץ קשה
מאוד. לקצץ את השיממון שם בכיתות י'-י"א, לבדוק שלא יטעה כשהוא
מזייף רישום שעות בהתנדבות למען הזולת, להאריך את י"ב בשנתיים.
לשים לב שהפעם כן יתן לגלי להעתיק ממנו בבגרות במתמטיקה כדי
שתראה לו את תמונת העירום של שלי מהטיול השנתי, לדאוג שלא
ישפוך פופקורן על הבחורה פעם ראשונה שהוא לוקח מישהי לסרט,
לשמור שלא יחזור להשמין אחרי הדיאטה, להוריד אותו משתיים-שלוש
בחורות שרק ירמסו לו את הלב אם בכלל יזרקו לו מבט, לארגן לו
כמה יציאות עם בחורות שלא היה לו אומץ לגשת אליהן או עיניים
להבחין שהן מעוניינות, לוודא שלא יתחתן איתן רק בגלל שהיו
חביבות אליו, לסדר לו את הצבא, לדאוג שהמילואים לא ידפקו לו את
המיבחן בכימיה אורגנית בשנה ב' וידרדרו לו את כל הממוצע של
התואר, לתרגל אותו לקראת הראיון במכון ויצמן, לסדר לו שנה חופש
אחרי התואר כדי שירגע ופוסט-דוק בשיקאגו, ואז להחזיר אותו לארץ
בזמן כדי לארגן לו את הפגישה עם אישתי.
משם, היא כבר תידאג לו, חשבתי.
אבל אז זה לא יצא. לא הבנתי מה קרה, אני מביא לה בחור בון-בון,
והעניינים עומדים במקום. בסוף היא התחתנה עם איזה מהנדס בניין
והוא מצא גרפיקאית. אישה נחמדה, שלא תבינו לא נכון, אבל לא
אישתי. שלוש שנים קרעתי את התחת לבנות לבן-אדם חיים ובסוף הלך
הפאנץ', כי בתהליך השיפוץ הזה שעשיתי לחיים שלי, החלקתי את כל
הנכויות הנפשיות הגמלוניות שכה תאמו את אלו שבנפשה של אישתי.
הסתכלתי עליה והמהנדס שלה עם האוזניים הגדולות ולחצתי על כפתור
החזרה. היא חיכתה עדיין בפתח היציאה של רכבת השדים
הטרנס-גלקטית המתנגשת. "יצאת משם נורא מהר," היא אמרה לי, ואני
נגעתי בלחי שלה והרגשתי איך היא מלטפת לי את האצבעות ונזכרתי
איך פעם בימים תמימים יותר היא אמרה לי שהגורל הפגיש אותנו.
בפעם הבאה שאלך למכונות הזמן, אסע לרומי או ביזנטיון, או פריז
של פיקאסו. הדבר היחיד שאני עוד מתגעגע אליו הוא הרגע ההוא שבו
הבטתי בעיניה ויכולתי להאמין שאולי כן, יש לחיים משמעות. ולרגע
ההוא, שום מכונת זמן כבר לא תחזור.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אאא-לף..





















סטופ!

בית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/12/98 13:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דותן דימט

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה