עת מלכים קדומים עלי ארץ מדדו משעולם
ואני בגולה פעמי צוללים
וחולות מדבר קרצפו גגות בתי תימן
אחת היתה אחותי מורתי
נעמי.

בעת סעור עלינו סערות תימן
ודרך לא דרך הפך משעולנו
ורוח גדולה באה ונשאתני,
רחקו ממני עינייך, אחותי
נעמי.

לירכתי צפון רחקתי,
נגזזו פאותי והלבין עורי.
מפני פורעים הסתתרתי ושפה אחרת למדתי
אך בדמי ובנפשי נשארתי אח
לנעמי.

בארץ הבחירה הקדושה נולדתי מחדש
נצר למשחררי הארץ וגואליה
והנה אחיי זה מקרוב באו מפאת דרום לציון:
עלו בתמר על כנפי נשרים הורי
נעמי.

ואפגוש עלי דרך את אחותי
ואחותי התנכרה לי ולא תזהתני.
ויהמה עלי לבי ונפשי יגון התעטפה
וירחם עלי האל ויקרה דרכי שנית בדרכה של
נעמי.

ותתנכר לי בשנית ועורף הפנתה לי
ותצווני לרחוק מעימה כי למשוגע חשבתני
ויחר אפה עלי כי ליטול נפשי בכפי שאלתי
לשכך פחד אימים שמא תתנכר לי
נעמי.

עוד הומים גלי נפשי בסערת תימן
נודד בעקבי הרוח ובעקבי הזמן
ירדה נפשי שאולה ועלתה ההרה
לחפש אחותי שרחקה בסערה,
נעמי.

את העבר, את ההווה ואת העתיד
בכורה בכל, בת מלכים חכמה
נדיבת הלב וקשת מבט
רצויה בקרב אל ואדם -
נעמי.