אביגל תמיד אהבה פיות. היא אפילו נסעה לאירלנד, כי שם, כך
האמינה, יש סיכוי גבוה יותר לראות פיות.
מאז שהיא הייתה קטנה, היא האמינה שפיות קיימות. היא ציירה
אותן, דמיינה אותן, חשבה עליהן הרבה. כשהיא גדלה קצת, היא גם
התחילה להתעניין בנושא בצורה מקצועית - היא קראה כל ספר שמצאה
בנושא, וחקרה לעומק. היא נפגשה עם אנשים שטענו שראו פיות,
ושמעה את סיפוריהם - איך זה קרה. הסיפורים לא תמיד היו אמינים,
אך אביגל נאחזה בכל שביב מידע שהצליחה לגלות. לאט לאט, החדר
שלה התמלא בכל דבר שקשור לפיות - פסלונים, ציורים, ספרים. כל
דבר אפשרי. בגיל 16, היא התחילה לנסות לזמן פיות, ובגיל 17,
החליטה שהיא נוסעת לאירלנד.
אביגל התחילה לחסוך כסף, ובגיל 18 כבר היה לה מספיק כדי לנסוע
לשם. היא תכננה את הנסיעה היטב, ובסופו של דבר הגיעה לאירלנד,
יצאה משדה התעופה, ונסעה היישר לעיירה נידחת, השוכנת ליד נחל
העובר ביער. לאחר יומיים של הליכה, היא הרחיקה לכת מספיק עמוק
אל תוך היער, כך שלא היה זכר יותר לבני אדם באזור. רק היא
והטבע. והפיות, כמובן.
היא התמקמה לה ליד הנחל, וסידרה את כל הדרוש לטקס. הדליקה שני
נרות ריחניים, מעט קטורת, פיזרה מעגל של עלים מסביב, עצמה את
עיניה, והתחילה לזמר את המילים שאמורות לזמן אליה פיה.
בסופו של דבר זה עבד, אך לא בדרך שהיא ציפתה לה.

אביגל הרגישה מוזר, ופקחה את עיניה. העולם נראה כגדל סביבה...
ואז היא הבינה. זה לא העולם שגדל, אלא זו היא שקטנה! חרדה
הציפה אותה, ואז החל הגירוד המוזר בגבה. היא הושיטה את ידה
לגרד, אך חשה שמשהו מונע בעדה. היא סובבה מעט את ראשה כדי
לנסות ולראות מה הדבר, ונבהלה למראה שתי כנפיים היוצאות מגופה.
"מה זה? מה קורה לי?" צעקה.
"אל תיבהלי" היא שמעה קול רך לצידה. "את בסך הכל הופכת לפיה."
"אה." אביגל נשמה בהקלה. "רגע, מה?!"
צחקוק נשמע מסביב, וקול אחר ענה לה: "את רצית לראות פיה, לא?
הדרך היחידה שתוכלי לראות אחת, היא להפוך להיות אחת. אז את בסך
הכל קיבלת את מה שביקשת."
אביגל הביטה מסביבה ונדהמה למראה הפיות שהקיפו אותה. כולן היו
יפות כל כך, עדינות כל כך. ועם זאת, ניכר בהן קסם וחוזק. כולן
זהרו בהילה בהירה שהקיפה אותן, והכנפיים שלהן רפרפו במהירות.
ואז ההבנה שטפה אותה. היא עשתה את זה! היא באמת נמצאת עם פיות!
היא הוכיחה את זה, הן אמיתיות!
אביגל החלה לחייך, והפיות קראו לה להצטרף אליהן. כך עבר עליה
הלילה הראשון ההוא, בחברת הפיות - בריקודים וצחקוקים, בשאלות
ותשובות, ובעיקר - באושר צרוף על כך שחלומה הוגשם.
אבל הימים הבאים היו שונים בתכלית.
בבוקר, העירה אותה פיה מבוגרת, מרושעת למראה, בקריאה חדה.
"לקום! לקום אמרתי! ומיד! יש לכן הרבה עבודה היום, וזה לא
המקום לעצלניות!"
אביגל מצמצה. "מה קורה פה?"
"ששש..." הסתה אותה אחת הפיות הצעירות שרקדו עמה אמש. "אני
אסביר לך עוד מעט. בינתיים תעשי מה שהיא אומרת!"
"בלי דיבורים שם!" צעקה הפיה המבוגרת יותר. "שתיכן, לנחל. יש
שם כמה חיות פצועות, טפלו בהן."
"אבל אני..." אביגל החלה לומר והושתקה מיד על ידי הפיה שלצידה.
"שקט! בואי אחריי!" היא החלה להתרומם באוויר, מושכת בידה של
אביגל אחריה, ואביגל הרגישה את כנפיה נכנסות לפעולה.
הן התעופפו לנחל, וכשהיו במרחק מספיק מהשאר, הפיה פנתה לאביגל
סוף סוף. "קוראים לי מאי. בדיוק כמוך, גם אני הגעתי לכאן, לפני
שנה, במטרה לפגוש פיות. עשיתי בדיוק מה שאת עשית, והפכתי לפיה.
ואז גיליתי שזה לא כזה תענוג כמו שחושבים."
"מה זאת אומרת?" שאלה אביגל.
"זאת אומרת, שרק הלילה הראשון שלך בתור פיה הוא כל כך מהנה.
הריקודים חוזרים רק כשמישהו חוזר על הטעות שלנו, והופך את עצמו
לפיה או פאון. בכל שאר הזמן, זו כמעט עבדות!"
"עבדות?" אביגל החלה לחשוש.
"כן. כל הזמן לרפא חיות, לדאוג ליער, להימנע מבני אנוש. וכל
שאר מיני עבודות קטנות שהפיות הבוגרות יותר מוצאות."
"אבל למה אף פעם לא מספרים על זה? עולם הפיות תמיד מצטייר
כמשהו יפה כל כך..."
"נכון, אבל הוא לא. את מבינה, הפיות זה לא עם פורה במיוחד.
הדרך היחידה שלהן להבטיח שהן ימשיכו להתקיים, היא חטיפת בני
אנוש והפיכתם לפיות. ואין דרך אחרת לעשות את זה מלבד הדרך הזו.
רק מרצונם יכולים בני אנוש להפוך לפיות." הסבירה מאי.
"איזה רצון? רציתי לפגוש פיות, לא להפוך לאחת כזו!" אמרה
אביגל.
"כן, פרט טכני קטן." אמרה מאי. "זה לא חשוב מה הרצון האמיתי
שלך, מספיק שאמרת את המילים."
"אבל זה לא הוגן!" התמרמרה אביגל.
"נכון, החיים לא הוגנים. אבל לא נורא, מתרגלים. ועכשיו בואי,
יש לנו חיות לרפא!" קראה מאי תוך כדי התקרבות לחיות הזקוקות
לריפוי על הנחל.
אביגל הביטה בה ורטנה. "טוב, אני מניחה שיכול היה להיות יותר
גרוע..."

"אביגל! קומי כבר, מהר!"
"מה קרה?"
"צריך להתכונן לטקס... עוד מישהו הגיע לכאן והוא הולך להגיד את
המילים!" ההתרגשות נשמעה בבירור בקולה של מאי. עוד מישהו
שיחלוק בעבודה...
אביגל קמה, מתחה את כנפיה והתכוננה לעוף עם השאר, כשלפתע עצרה
אותה אחת מהפיות המבוגרות. "את תהיי החונכת שלו."
"החונכת שלו?"
"מה שמאי הייתה עבורך."
אביגל הביטה במאי, וזו הסבירה לה שכך נהוג. "עכשיו בואי מהר,
שלא נפספס!"
אביגל משכה בכתפיה והצטרפה לשאר. אם כבר פיה, אז עד הסוף.