"את יודעת , איש זקן אחד אמר שאם אין לך מה להגיד אז תשרוק.
את יודעת מה אשתו אמרה? -אל תאמינו לו..."


נראה לי שאני אקפוץ מתישהו לאימא שלך, אתה יודע...?  סתם כדי
להגיד לה תודה על כל תשעה ירחי הלידה שהיא סבלה עבורך.
"בצער תלדי בנים?" אותך? איך אפשר בצער? אולי אני גם אספר לה
מה כל כך מיוחד בך ואיך בעצם אני ממש אוהבת אותך. אני בטח אספר
לה על הכישרון המיוחד שלך להפוך אותי כמו שאף אחד אחר לא יכול.

יכול להיות שבהתחלה היא לא תבין אז אני גם אסביר ואנמק לה.
"זה מתחיל בשום-כלום אבל נגמר בהכל, את מבינה? בדרך כלל לאהבה
נכזבת יש את הכוח הזה לזרוק אותך מקומה 51 של מגדלי עזריאלי
בלי מצנח לתוך כביש סואן (שגם אחרי הכל עוד ידרסו אותך). אבל
אצלו זה שונה, הוא מרים אותי לעננים: איתו ובלעדיו אני יודעת
שאני שונה. אני הולכת סתם ושרה, לא כי אני יודעת לשיר טוב יותר
בגללו (הוא לא אלוהים, בכל זאת) אלא כי טוב לי, אני מאושרת,
אושר שתלוי רק בי. הוא מלמד אותי דברים. את מצליחה לעקוב?"
היא תהנהן. בשבילה זה תענוג לשמוע מה היא עשתה נכון איתך.
"אני חושבת שכל יום אני לומדת ממנו דברים על עצמי. לקבל דברים
כמו שהם, לזרום, שלאהוב (כמו בסטיקר) זה הרבה יותר טוב, וכי רק
אם אקרין החוצה אושר הוא יכנס פנימה. הכי אני אוהבת את איך
שהוא אוהב, והוא אוהב הכל. אותי הוא אוהב כמו את שאר הבריות
ואני לא מבקשת יותר. אני לא חייבת שכולו יהיה שלי - רק רגעים
ממנו. כמו שבבים של נסורת שעפים מהעץ, כמו אשכוליות צהובות
בחורף שרק אני אוספת. כל פעם אבוא לקצת השראה וכוח שהוא אפילו
לא יודע שהוא מעניק.
את בטח חושבת שאני לא מעודכנת - אחרת לא הייתי מדברת ככה כמי
שבנתה לעצמה סדר עולמי חדש הסובב רק סביב הבן שלה. זה בסדר,
אני יודעת ואני אתגעגע עוד הרבה אני יודעת. אבל רק בזכותו אני
אצליח להתגבר עליו כי בזמן שאהבתי הוא נתן לי כלים ואמצעים מן
דרך חיים. אני הייתי כמו סמינריסט שלומד ממורהו ואחר כך יוצא
לעולם להתמודד בעזרת מה שלמד.

"את יכולה להיות גאה, באמת - ואולי אפילו פעם נעשה את השיחה
הזאת פנים מול פנים אני ואת, לא כמו ככה - מצחצחת שיניים מולך
בראי."