דאגני התעוררה.
הקימה היתה קשה, עפעפיה היו צמודים זה לזה ברשת קורים דביקה.
שיערה הארוך והבהיר הידבלל על הכר הגדול, והקרניים שחדרו לחדר
באלכסון הותירו אותה מבולבלת.
היא חלמה משהו, וזה היה חלום מאוד מטריד, לא תוכנו מטריד אותה,
אלא השלמות שבו, התחושה כי עולם בעל שלמות פנימית נגוז עתה
לאור השמש.
תמונה אחת חזרה והטרידה אותה. היא עמדה על שפת ים שחור, רוטטת
מקור, כאילו היא נמצאת בתוך קרחון. בידה החזיקה בד צבעוני
ורקום חרוזים של שמלת כלולות ועל ראשה - מצנפת כהה, דומה
למצנפת-כלה, ובכל זאת שונה ממנה. היא ידעה שאין זו מצנפת-כלה.
ידעה בחלום.

בחלום היו כללים וחוקים ואמת וידיעה ונכון ולא-נכון ממש כמו
במציאות.
היתה בו גם שפה.
"צתרי צל?" שאלה דאגני וחזרה ושאלה: "צתרי צל?"
ללא תשובה.
גם לו קיבלה תשובה לא היתה זוכרת אותה. היא שכחה את השפה.
בחלומה היתה לה אם. היא היתה דומה לה בכול, כי שתיהן הודפסו על
נייר לבן בגלופת עופרת ובדיו שחורה העשויה מצואת דגים. דמותה
של דאגני הנחלמת עמומה, כי גלופת העופרת נשחקה מעודף שימוש.
דמות מודפסת במעומעם אוחזת בידה בד רקום ומלא חיים ועונדת על
ראשה משהו דמוי מצנפת-כלה.
שורת דמויות מודפסות זהות עומדות מאחוריה, הראשונה שבהן
חדת-תווים, אך רחוקה כל כך עד שאי אפשר לגעת בה. למרות המרחק
היא נראית זהה בגודלה לדמויות האחרות. כולן שוות בגודלן,
ראשונות כאחרונות, כאילו חוקי הפרספקטיבה אינם חלים עליהן.
דאגני מתבוננת בדמויות היטב. היא מסתחררת. עכשיו איננה יודעת
אם היא אחת מהן. אם כן, האם היא אחרונה? האם היא ראשונה? או
שבעצם, היא עצמה היא גלופת-העופרת, זו שממנה הודפסו הדמויות?
הן זהות לה לחלוטין אך הפוכות בכיוונן. דאגני הנחלמת.
לראשונה התבוננה בעצמה החולמת, שלחה אצבע מהססת ונגעה בגופה.
אצבעה הוכתמה בדיו-דגים שחורה.
צתרי צל און גילרין מדימון דלימאת בסאמין.
שתי דמויות קרבו אליה. האחת נראתה כמו פירי, השנייה נראתה אף
היא כמו פירי.
"צתרי צל און גילרין מדימון דלימאת בסאמין." אמרו השתיים
והגישו לה זר פרחים.
מי מלח ופרחים מגרשים טינות ישנות.
היא מבינה.
היא זורה פרחים מעל למקום-טביעתה של אוניה. בועות עולות מהמים
השחורים. היא ממלאה את מצנפת הכלה במי-מלח ודיו-דגים שחורה.
המצנפת נוטפת. היא משתוקקת אל המלוח מלוח הזה. היא מקרבת את
האריג הספוג והמנטף אל פיה.
אסור!
ידה הפנויה חובטת על גב היד האוחזת במצנפת.
הים אסור במגע בחלום ובהקיץ, והיא מקיצה, ובהרף העין שלפני
ההתעוררות נשאבות הדמויות כולן אל הגלופה. עיניה מתמלאות דמעות
מלוחות של צער ופרידה.

"מי מלח ופרחים מגרשים טינות ישנות," סבת-סבתה הקשישה ביותר,
זו שראתה שישה דורות בחייה, יושבת על קצה מיטתה של דאגני. בידה
האחת פרחים וידה השנייה מנגבת בחיוך את דמעותיה של צאצאיתה
הצעירה. "מי מלח ופרחים, כך למדתי מאמי. בוקר טוב, דאגני
יקירה, עם מי את נלחמת כשאת חולמת?"
היא זקנה כל כך חושבת דאגני. כל כך זקנה. ישישה תשושה שדמותה
ניטשטשה כמו עותק מהוה של סיפור ישן, אשר הודפס מאות פעמים,
שוב ושוב ושוב באותה גלופה שחוקה.
"מי מלח ופרחים מגרשים טינות ישנות..." חוזרת הזקנה ומסדרת את
גבעולי הפרחים באגרטל זכוכית דמוי ספינה הניצב על שולחן בחדרה
של דאגני "...טינות נושנות מעל ספינות טרופות."

ישנם דברים שקשה לקרוא להם בשמם. הם חומקים מן המגרה הנעולה בה
נכלא ונכבל שמם. שמם ממתין להם בסבלנות של צייד. כשידבק בהם
יהיו הם ושמם לאחד, אבל הם מסרבים בלעג, בהנפת זנב טווסי
ומתריס, בזריית תמרות עשן לגלגניות ורסיסי מי מלח שחורים
וצורבים אל עיניים עצומות.
איך תכנה דאגני את התחושה הזו, המלווה אותה כל היום כולו? מאז
שהתעוררה אין החלום נותן לה מנוח. תמונותיו הולכות ומתעמעמות,
הקשר ביניהן ניתק לאיטו, אבל התחושה הזו מכרסמת ומתחפרת
כפניקוט בסיפונה התחתון של אנייה. היא מנסה לקרוא בשמה.
"מי אני?" היא שואלת את בבואתה בראי. היא סורקת את שערה הבהיר
שהידבלל כקורי עכביש על כרה, היא מנגבת את שאריות קורי החלום
והדמעות היבשות מזוויות עיניה.
"דאגני." היא עונה. "מי אני? דאגני. מי אני? דאגני. מי אני?
דאגני. מי אני? דאגני. מי אני? דאגני. מי אני? דאגני. מי אני?
דאגני. מי אני? דאגני.. מי אני? דאגני. מי אני? דאגני. מי אני?
דאגני. מי אני? דאגני. מי אני? דאגני. מי אני? דאגני?"
"מי זו דאגני?" היא שואלת שוב.
פניה של הישישה מופיעים במראה.
"דאגני," היא אומרת בקול רך וברוך היא אוחזת בכתפיה של דאגני.
"כבר סיימת את רחצת הבוקר, יקירה? את מאחרת היום."
"דאגני?" מתוות שפתיה של הצעירה ללא קול את מתאר שמה. "האם את
היא זו?"
היא נועצת מבט בעיני הזקנה, וזו משיבה לה מבט שחור עמוק ויוצא
דופן בעוצמתו בתוך התווים העמומים של פניה. להרף עין רואה
דאגני את קלסתר פניה שלה בתוך פניה של הזקנה - תווים חדים,
בהירים ומוכרים יותר מאי פעם.
"מי אני?" היא שואלת ללא קול. "האם הוחלפתי בחלומי? האם אני
שפקחתי את עיני הבוקר היא אני שעצמתי אותן אתמול?"

ת.ה.