משעות הבוקר המוקדמות היתה תנועת לקוחות ערה בחנותה של מרת
מנקוט, בה נמכרו בדים וחוטים - חוטי צמר, כותנה וסלילים
מנצנצים של חוט "דרים" המשמש לרקמה.
מרת טופאניס מנקוט, שעמדה לבדה מול גלי הלקוחות, המאיימים
להטביעה, חשה כיצד מתנפחות כפות רגליה בתוך הנעליים הצרות,
גבוהות העקב ומחודדות החרטום ונזפה בעצמה על שלא ראתה את הנולד
ולא השכילה לנעול נעליים נוחות יותר.
כאשר חלפו שעה ועוד שעה והיא ניצבה עדיין על רגליה הצבות,
כשהיא גוזרת, מודדת, כורכת "דרים" על גליל עץ צר מותניים,
ומותחת את שפתיה בחיוך אל המון לקוחותיה, פסק הכאב ברגליה, וכל
כולה היתה רק ידיים חסרות מנוחה וחיוך רחב וראש מהנהן ופה
ממלמל: "כן גבירתי, מייד אדוני". ריחפה בין סלילי החוטים
וגלילי הבדים העצומים ולא חשה כלל את רגליה, כאילו לא היו.
דווקא היום היתה לבדה. בדרך כלל היה בחנות צוות גדול למדי.
היו לה שתי נערות עוזרות בשכר, לפעמים היתה דאגני, בתה הבכורה
מתפנה מלימודיה ובאה לעזור לה, ואמה היתה מגיעה לחנות דרך קבע
מדי יום שביעי ורביעי בשבוע יחד עם סבתה, אם סבתה וסבת סבתה -
פמליית גבירות קשישות ונמרצות.
הצורך בעזרה היה דוחק דווקא היום. ימי חג התקרבו. הדוכסית
עתידה היתה לשאת לה איש, וכל גבירות הדוכסות ושועיה, הללו שהיו
לקוחותיה הנאמנים, אחוזים היו בטירוף החגיגות, שאחז גם בה
וסחרר את ראשה. גלימות משובצות רסיסי יברוק (הרסיסים הנותרים
לאחר ליטושן של היברוקיות. הם שקופים כמים ואינספור גוונים
מתנוצץ בכל רסיס, אף אם יהיה קטן כגרגר אבק ) נתפרו באלפיהן,
וצעיפי כתפיים משולשים, מטווה צמר ארקן בוהק כבר היו מוכנים,
מקופלים למשולשים זעירים ומונחים זה על גבי זה במגדלים רכים
וססגוניים, מצפים לבעליהם החדשים.
החוט, המקשר בין ראשה לאיברי גופה הבלתי נחוצים, נותק, והכאב
חדל, אמנם, לפעום בכפות רגליה, אך הידיעה כי יש לעמוד על המשמר
נותרה חקוקה בכל תא מתאי גופה. מבלי שתרגיש בכך סבב מבטה וחקר
את פינות החנות הגדולה. מתקן גדול לתליית דוגמאות בדים ניצב
בקרן זווית וארון ה"דרים" עמד, נעול על מנעול ובריח בפינה
אחרת, לפיכך לא הצליחה לסקור את כל החנות ללא הפרעה. אנשים
רבים כל כך נכנסו אל החנות ויצאו ממנה, וסכנת הגנבות היתה
מוחשית. הסחורה היתה יקרה כמעט ואפילו יותר מזו הנמכרת אצל
שכנה הצורף. העבודה שהושקעה בכל גליל בד יברוק ובכל סליל דרים
היתה עצומה. לו רק היתה אמה חדת-העין כאן לידה היום. על הנערות
העוזרות סמכה פחות. היא חשדה בהן כי מדי פעם שלחו את ידן
בפריטים הקטנים, אם כי לא אימתה את חשדה, וחוש הצדק הטבעי שלה
לא הניח לה לסלקן מן העבודה ללא הוכחה של ממש.
קשה היה לשמור מפני היעלמותם של הכפתורים המשובצים כחל
וורדינות ושאריות הבדים היקרים וסלילי הדרים. מרת מנקוט נהגה
לנעול אותם למשמרת בארון, אבל תמיד בזמן ספירת הסחורה, בכל
עשרים וארבעה ימים, היה חסר פריט זה או אחר. הגניבות היו
מזעריות, אמנם, ביחס לערכה הגבוה של כל הסחורה הנמכרת בחנותה,
והיא התייחסה אליהן לכאורה כאל חלק בלתי נמנע ובלתי נפרד
מהוצאותיה, אך מעולם לא השלימה עמן.
כאשר היה נתפס גנב בחנותה - אם באישון לילה ואם לאור היום,
נחבא בין המון הקונים - היה לבה הולם בעוז. היא חששה מפני
הרגע, בו ייתפס גנב בחנות, אך גם ציפתה לו.
מרת מנקוט לא ידעה משוא-פנים מהו, הנכבד בקונים היה יוצא
מחנותה סמוק בבושת פנים אם היה נתפס כשבכליו דבר מה משלה. ביד
רמה ניהלה את ממלכתה הקטנה, ועל חוקי הממלכה לא העז איש
מנתיניה לעבור. הקונים נאלצו להכנס לחנות ללא הגלימה העליונה,
העשויה להסתיר בקפליה או בכיסיה חפץ מחפצי החנות שנלקח במשיכה,
ולפתוח לעיניה את תיקיהם. התיקים היו צריכים להיות ריקים
לחלוטין וללא תאים פנימיים סגורים.

ילד קטן התרוצץ על רגליו הקצרות מאחורי ארון הדרים. בזוית עינה
הבחינה בכנף בגדו, כשיצא מדי פעם ממחבואו ושעט בריצה מתנדנדת
אל עבר דלת הכניסה. חבל טבור השתלשל לו מלפנים משרוול הטבור
התפור בקדמת הבגד. חוששת היתה פן ייכשל בחבל הטבור הארוך, שלא
קופל כהלכה בתוך שרוולו, חוששת היתה פן ישחית את גלילי
ה"מירילי", אותו אריג קורים, אשר היה מקופל בקפידה ומונח
מאחורי הארון. היא לא אמרה דבר ורק נעצה בו את עיניה. היתה
מותשת, לו היתה פונה אליו בדברים כדי להזהיר אותו מפני מעשי
שובבות, היתה ודאי מתמוטטת על שולחנה בעלפון חושים. היה עליה
לשמור על שארית כוחותיה ולסיים את עבודתה. כל חריגה מן הסדר
הקבוע - חיוך, "כן גבירתי", מדידה וחיתוך, אריזה ותשלום - היתה
בלתי אפשרית כעת. עליה לקוות כי יסתלק בקרוב, אולי הלקוח הבא
בתור הוא אביו, אולי זו העומדת אחריו בתור היא אמו.
ילדים רבים היו מלווים את הוריהם בזמן הקניות. עם כניסתם לחנות
היו מתרוצצים תמיד כאחוזי תזזית בין גליל האריג הגדולים,
רצועות הרקמה ומגירות הכפתורים השקופות. מרת מנקוט לא נתנה
עליהם את דעתה, שכן מיד היו ננזפים על ידי הוריהם, ומרגע
שננזפו היו עומדים מבויישים ליד ארון התצוגה השקוף, מדביקים את
חוטמיהם ללוח הזכוכית ונועצים עיניים באוצרות.
"הילד הזה צעיר, כמעט תינוק." המחשבה חלפה לפתע בראשה. נדמה לה
כי הוא מתרוצץ מזה זמן רב ללא כל השגחה, אבל האם היה זה ילד זה
או ילד אחר? מרת מנקוט לא זכרה. רוב הילדים לבושים היו בבגד
דומה, מעין סרבל רחב וארוך.
"חבילה ארבע מאות ושמונה" הלקוח שתורו הגיע פתח מול עיניה את
תיקו השחור והגדול והיא בחנה אותו במהירות. לא היה כל צורך
שתאמר ללקוחותיה לפתוח את תיקיהם, הם ידעו כי עליהם לעשות זאת.
היה זה שקר מוסכם כי התיק נפתח אך ורק כדי שמרת מנקוט תוכל
להניח בתוכו את הסחורה שנקנתה מבלי שזו תתקמט או תיפגע בדרך
כלשהי. האריג המקופל רקום היה בחוט דרים ומשובץ יברוקיות
("מוגזם וחסר טעם'' חשבה בלבה) ולפיכך יקר מאוד. היא בחנה את
התיק, לא היה בו כל תא פנימי נסתר או בטנה כפולה, עיניה
המנוסות למדו כבר להבחין בהם. דבר מה משך את עינה, בחלל
האפלולי הבליח דבר מה, כקור עכביש דקיק נגלה למחצה נסתר למחצה
המחזיר את אורה של השמש. היא גיששה באצבעותיה בעומק התיק,
טורחת לכאורה על הנחה זהירה של המטען היקר, ולא הסירה את מבטה
מעיניו של הגבר שמולה. זה נבוך ממבטה ואף היא נבוכה כיוון שככל
שמיששו אצבעותיה וחיפשו אחר קצה של חוט נותרו עיוורות. לא היה
שם דבר. וודאי טעתה.
"כן גברתי..." שב החיוך הרחב ונמתח על שפתיה. אשה צעירה עמדה
מול הדלפק.
"ארבע מאות ושתים עשרה." אמרה והניחה תיק לבן וקטן על שולחנה
של מרת מנקוט.
"בחירה מצוינת" אמרה מרת מנקוט גם מתוך נימוס וגם מפני שצעיף
הארקן החום-סגלגל שברק כסוף לו היה מרהיב עין ביופיו אפילו
מבעד לעטיפה השקופה למחצה.
"תודה" אמרה האשה בחיוך. "אני אוהבת את הצבע שלו, הוא מעודן
כל כך "
"הוא יהלום אותך.'' אמרה מרת מנקוט ובאמת חשבה כך.
"צבעיו הולמים אותך." אמרה, כשהיא שולחת מבט חטוף אל לועו
הפעור של התיק הקטן. לא ניתן היה להסתיר בו דבר, הכל גלוי
ובהיר וברור. סומק של כעס כיסה את לחייה ונשימתה נעתקה. חוט
דקיק, שקוף וסבוך ומפותל התנוצץ בפנים. היא תפסה בו בין אצבע
לאגודל ומשכה.
המשיכה הכאיבה לה. החוט הדקיק היה חזק כמו החוטים מהם נטווה
אריג המירילי. חתך דקיק ומדמם הוטבע בכפות ידיה.
"צר לי" אמרה בצינה, כשחזרה אליה שליטתה העצמית. "יש כאן בעיה
קטנה."
היא לא העליבה את הלקוחות, די לחכם ברמיזה. היא הניחה להם לבוז
לעצמם אם מפני שבושו במעשיהם ואם רק מפני שנתפסו.
"איזו בעיה?" שאלה הלקוחה. מבטה היה נבוך ממש כמבטו של הלקוח
שקדם לה, ופניה היו חיוורים.
"היא מסתירה דבר מה" חשבה מרת מנקוט ולא ענתה. היא חיפשה גליל
עץ מתאים בארון שמתחת לדלפק ומצאה גליל עבה, עבה אף יותר מן
הגלילים, ששימשו אותה לסלילי הדרים. כיוון שהחוט דקיק כל כך,
היה על מוט העץ להיות עבה, חלק ומלוטש יותר מהרגיל ובעל חתך
עגול מושלם, שאם לא כן עלול החוט להסתבך כליל. החוט היה ארוך
ומפותל. היא מתחה אותו בזהירות וניסתה למצוא את נקודת ההתחלה.
בתנועה מורגלת וזריזה החלה לכרוך אותו, ועיניה ששייטו מסביב
אמדו במהירות את מספר הקונים שנותרו עדיין בחנות. רובם כבר
שילם בעד הקנייה, חבילות עטופות וממוספרות המתינו להם על
הדלפק.
"זה לא נורא" הרהרה "יוכלו להמתין עוד מעט, עלי לערוך בירור
קטן" היא הוסיפה לכרוך את החוט, מחייכת מוכנית אל הנוכחים.
"סלחו לי. לא אעכב אתכם עוד זמן רב."
התמונה התבהרה. רק עתה, לאחר שבידה היה מונח סליל עבה למדי,
הבחינה כי רק זנבו של החוט היה מונח בתוך התיק. הוא התפתל על
הדופן הפנימית, בלתי נראה כמעט, ומשם גלש החוצה במורד הדופן
החיצונית לעבר שולחנה. היא נאלצה להתיר מעט מן הסליל הכרוך כדי
שתוכל ללכת סביב השולחן בעודה אוחזת בו בחוזקה. כה דק ושקוף
היה עד כי ברגע של היסח הדעת עלול היה להעלם מעיניה. כעת הפכה
למעין בלש, קצה החוט בידיה והיא כורכת אותו תוך כדי צעידה
זהירה. החוט פנה ימינה לכיוון דלת הכניסה והיא בעקבותיו, אחר
כך פנו שניהם בפניה חדה שמאלה אל תוך החנות, לכיוון ארון
הדרים. שם, שקוע כל כולו במלאכתו, היה הילד הקטן (ושוב לא זכרה
מרת מנקוט אם זהו אותו ילד, אשר איש לא נזף בו על שובבותו )
פורם בשקידה יריעת מירילי.
מרת מנקוט לא איבדה את שליטתה העצמית. המחזה, שראו עיניה עתה,
היה מזעזע ועם זאת מרתק ואף משעשע במקצת. הבעת פניו של הילד
היתה כה רצינית ומצחיקה עד כי השתוקקה לצחוק, לחבק אותו ולכרוך
ככתר סביב לראשו את שארית המירילי, ועם זאת לבשו פניה הבעה
חמורה, וכשפנתה לאחור, כששארית האריג נתונה בידה, וצעדה נמרצות
לעבר שולחנה, התהדקו שפתיה.
"צר לי על העיכוב" אמרה מרת מנקוט בקול נמוך ללקוחה החיוורת.
כיוון שלא האשימה אותה בגלוי, לא ראתה כל צורך להתנצל לפניה.
תווי פניה אף לא התרככו, כשהכניסה בזהירות את צעיף הכתפיים
המקופל לתוך התיק, כיוון שהחשד כבר התבסס בלבה - גם אם ברור
כעת כי לא היתה לה יד בגנבה, הרי שברור ללא ספק כי הילד הוא
ילדה שלה.
"מי הוא האחראי לילד, המתחבא מאחורי הארון?" שאלה בקול רם מעט
יותר מהרגיל והביטה הישר בעיניה של האשה. זו פנתה לצאת.
חיוורון פניה נבע כעת מכעס ולא ממבוכה, ושמץ של מרי ניכר
בתנועת ידה הגאה, הזועמת, כשדחתה את עודף התשלום, שהושיטה לה
מרת מנקוט. איש לא ענה.
"יש שם ילד קטן, תינוק ממש!" יאוש התגנב לקולה. איש לא יפצה
אותה על האריג שהושחת.

ת.ה.