היא לבשה את השמלה הפרחונית החגיגית שלה והתיישבה על הספה
בסלון הריק בציפייה. היא בהתה בשעון הקוקיה שתלוי על הקיר,
שבעצם מאז שהוא הלך השעון לא עבד כי לא היה מי שימתח את הקפיץ.
השעה עליו תמיד הייתה רבע למשהו. המחוגים נראו כאילו הם
משתוקקים לגעת אחד בשני, אך לא מסוגלים לזוז. פעם אחת היא חשבה
להזיז אותם בכוח, אך העדיפה לא להתערב בגורל.
היא קמה לאיטה לעבר המקרר, הריקנות שנשפכה ממנו הרתיעה אותה
מעט. מאז שהוא עזב היא לא הלכה לעשות קניות, כי זה קשה לבד.
היא טרקה את דלת המקרר באנחה כבדה ופנתה לעבר המרפסת להביט
מהחלון, לראות אותם מגיעים, כמו שהם נהגו לעשות לפני שהוא
עזב.
היא נבהלה מרוח הפרצים הקרירה הזו בצוהרי חודש יולי, לכן
העדיפה לחזור לספה. שוב היא התיישבה בוהה בכלום כהרגלה, מעיפה
מבט לשעון הקוקיה ונזכרת שוב שהוא כבר לא עובד. את מבטה תפסה
המיטה הגדולה שלה בחדר השינה, שרק גדלה מאז שהוא נמלט.
הקול הצורם של פעמון הכניסה הקפיץ אותה על רגליה, והיא מיהרה
אל הדלת בצעד כושל. מיד החל מטר הנשיקות והאהבה, היא סיפרה על
מה חדש אצלה, מה כואב הפעם, שאלה מתי הנכדה כבר תתחתן ואז הם
הלכו.
היא סגרה את הדלת אחריהם באיטיות מנופפת לשלום, ודידתה במהירות
אל המרפסת למבט אחרון בהם הולכים.
היא מאוד רצתה לבשל משהו, אבל כבר לא היה בה כוח, או סיבה. היא
התיישבה על הספה, מחתה חצי דמעה מעינה השמאלית ונאנחה. היא
הביטה בטלפון הדומם ומיד ויתרה על הרעיון. מאז שהוא נטש אין מי
שיריב איתה על השפופרת בזמן שיחה עם הנכדים.
היא קמה על רגליה והלכה לכיוון המיטה, פשטה את השמלה הפרחונית
החגיגית ונכנסה אל מתחת לשמיכה הקרה. צצה בראשה מחשבה שאולי עד
הבוקר היא תראה אותו.
ליבה פעם את פעימתו האחרונה, וחיוך ניסך על פניה.