הצילצל ננעץ והדם היה ניגר.
החופש הצלול של מימי אוטופיה
היה עתה סמיך ועכור.
התנועה איננה אפשרית עוד, אך
הנוף עודנו מרתק והאמביציות, (נשימה מודרכת)
נערמות בפינת החלל האמורפי ועושות עצמן
לכדי מגדל פאלי נטוי.
עתה נראה כאילו יש באור רצון לומר:
"אני יפה רק כי עינייך פגומות".
ממרחק נשמעת, זה שנים, קריאה
עמומה. זו מבטיחה לכל אשר יקשיב,
מהות.
אני, (השתאות יזומה) הייתי עסוקה
בלהתיר את חבלי גופי לכדי דבלול בשר ודם.
עליי רק להושיט ידי ולקטוף.
האושר משולל התוכן בשל כבר ומצפה רק
לסימן קלוש, רק למחווה זערורית של נכונות...
לחיות. (אנחות רווחה עם גוון סרקסטי).
לא עוד!
- מתי החלב יחמיץ?
- כשתפסיקי לשתות.
ההיגיון אורב בכל פינה, וקולות הפצפוץ הבלתי
פוסקים של הבשר הנמק, מריעים בדרך המשל
להיסטוריה האנושית.
-לא עוד!
-אך עודך שותה.
-נכון. נמתין אם כך.
עתה השיא יכבוש אותנו ורחשי פואטיקה
יבקעו מעינינו העקורות.
האפור יהיה למחוספס וממשי ונוכל סופסוף...
(יהיה טוב. באמת!)
...