שוב אותו אולם... מזכיר את האירוע, שבגללו התחלתי לרשום עלייך
לראשונה.

אומנם אותו אולם, אבל הסרט חדש... המציאות שונה.

אתה כבר לא יושב לידי, אתה יושב רחוק... עם מישהי. מניחה, שגם
איתה אתה משחק משחקי ידיים, כפי ששיחקת איתי. יודעת, ששניכם
נהנים, אבל לא בטוחה, שזה אמיתי...

הסרט שוב עצוב. אבל הוא לא שלנו.
שלנו עצוב בהרבה יותר מהסרט הזה.

סצנות חזקות וקשות, שמזכירות סיפורים מהעבר... חלקן מזכירות גם
סיפורים עלייך. איתך.
והנה מתחילה לרדת לה דמעה ראשונה, על אף שטענתי, שאני לא
מסוגלת לבכות ליד אף אחד... בייחוד לא באולם שמלא אנשים.
דמעה אחת מספיקה בשביל למשוך אחריה את האחרות. והן לא פוסקות.
אף לא לרגע קט... מנסה בדרכים שונות לעצור אותן... אך לא
מצליחה. כוח המחשבה הוא חזק מאוד.

נזכרת באותו היום, שישבנו ביחד ואמרת, שאוכל לבכות לך. על הכתף
שלך. אולי לא התכוונת ברצינות למה שאמרת. אבל אני בחרתי להאמין
לך.

אולי כבר שכחת. אבל אני בחרתי לזכור. לזכור לתמיד.

אז איפה הכתף שלך עכשיו? למה אתה לא לידי, דווקא כשאני כל כך
צריכה אותך?

יש מסביבי בנים, אבל אני לא רוצה לבכות על הכתף שלהם... אני
רוצה רק את הכתף שלך.
היא הכי נוחה.
תגיד שוב, שלדעתך היא לא נוחה...


בשבילי היא הנוחה מכולן.