מצטערת להודיע אבל יובל קורנליוס קשת, אז הוא לא.
כאילו כן, הוא כן אבל לא ממש.
נו... אתם יודעים כמו רבין, רון ארד, אלביס, כמו הדיסקו... רק
שהוא לא ישוב לכאן.

אוף... רגעים כאלה גורמים לי להצטער על העובדה שהכרתי אותו.
לא שלא היה כיף... גם לא ממש אבל בתור מישהי שמכירה אותו אני
יודעת שאני לא צריכה לעשות את זה. אם הוא היה כאן הוא היה
מצביע עלי וצוחק. זה בסדר מצידי, הרי ידוע שכל פונצ'קין בא
יומו.

פעם שדיברנו על משמעות החיים כמו שתי פילוסופים בגרוש הוא אמר
שהחיים בנויים בצורת פרקטל. כשמישהו מת אז המפגע היחיד נגרם רק
לסובבים את הבר מינן. והנבלה עצמו אין כבר שום דבר שייגרום לו
סבל כמו ששום דבר לא יגרום לו להנאה.
נו... כמו הדיסקו, אתם מבינים.

לא. לא אכפת לציפור שהעץ הוא ירוק, איכפת לציפור אם העץ הוא
רחוק.
כל עוד כמובן הוא בטווח ראייה. הרי אם היא לא הייתה רואה את
הענף היא לא היתה טורחת לשבת עליו.

יובל היה חרא של עץ. אבל היה בו משהו שגורם לך לטפס עליו.
מעין ירקרקות חלקלקה שגורמת לך ליפול למטה וללכלך את השימלה
(או מכנסיים). קיצור כמה מילות עידוד על מות מישהו כל כך טפל.

היכון הכן... בטלן.
אחד שתיים... סרטן.
הוקוס פוקוס קורנליוס מת... ייפי!