הרבה צורות לובשת אהבתו הבלתי נענית
של גבר
למשל
מעוררת הרחמים שבהן ואולי לא
מי אני שאשפוט
היא חיפוש שאריות ממך
בחמש וחצי בבוקר ביום שבת
באגנה הנצמד של בת השמונה עשרה
כמה שפתיים, כמה עור, כמה תלתלים
כמה זו לא את, כמה
אני משקר. כמה סתגלן הלב הזה, הייתי
מזיין לה את האימא של הצורה
וממשיך לאהוב אותך
ולמחרת
האחרת, המורה, יושבת מולי על הים והיא
כמעט בוכה, היא כל כך רוצה
שאעשה לה מקום אבל אין לי
את תופסת הכל ואני לא מסוגל להודות בזה
אפילו לעצמי. הייתי מתחתן איתה
וממשיך לאהוב אותך
עכשיו, עכשיו, עכשיו היא מתקשרת
ואולי לא
אולי הייתי שוכח ממך
לכולם יש אהבות רחוקות נשכחות
משנות השמונים, משנות השישים, מפעם בעיקרון,
זה קורה רק אחת למליון
אומר לי איזה חכם בארים
ומה אני צריך? את חיילת המודיעין? ("תגלי לי את העתיד" אני
אומר לה
והשיניים שלה בוהקות מבעד לשפתיים-למות)
וכוס בירה ביד והתדמית
שתזדיין התדמית, אני צריך אותך, אבל
זה לא מסתדר עם המיתוס שלי על כוח והישרדות
והיסמכות על העצמי בלבד, ועל אמרסון
"מאסטר", קורא לו וולט וויטמן
וגם אני, "מאסטר", "תוציא אותה ממני, תוציא אותה" לפחות,
אתה לא ממש עוזר לי להביא אותה
(איך אני נהיה אירופאי כשאני מאוהב)
היא לא תצא והיא תישאר
והדרכים תישארנה אימפוטנטיות לאין-קץ
וחוסר היכולת להצטער על משהו באמת יישאר
חוסר היכולת להצטער
פעם, כשיעשו מהחיים שלי
סרט אילם
ועכשיו,
מאסטר,
".There ain't no cure for Love" |